ואור גדול עולה מתוך החושך

לפני עשרים וארבע שנים, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הוציא הזמר והיוצר דניאל ניב, המוכר יותר בכינויו "מוקי", את השיר "מדברים על שלום". הפזמון החוזר פותח במילים: "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק".

השבוע, פרסם דניאל דושי בפודקאסט שלו, ריאיון עם מוקי, בשיחה על מלחמה, שלום, צדק ויהדות. בריאיון הזה ביטא מוקי, כך נדמה לי, חלק מתהליכי ההתבהרות ברמת הזהות, שהמלחמה הנוכחית מחוללת בחברה הישראלית. בחרתי להתמקד בכמה חלקים נבחרים מדבריו. בכל אופן, מומלץ להאזין לריאיון המלא.

הנושא הראשון, שבו נפתח הריאיון, הוא האנטישמיות העולמית ומניעיה:

מוקי: "מבחינתי, בעולמי, האנטישמיות המטורפת, שהממסד מעודד אותה, לא פה, הממסד העולמי - אם זה האו"ם, אם זה ממשלות, אם זה ארגונים, אם זה מדינות ערב, חלקן, היא כרגע המקום שאני אומר - כאן אין צדק. כי עניי עירך קודמים. אז מה שקרוב אליי יותר, יותר מטריד אותי.

"האנטישמיות באה מחופשת בכל מיני צורות. היא באה גם מכל מקום אחר בעולם וגם יש יהודים שבעצמם עם שנאה עצמית לעצמם, לעמם, שזה הזיה... בגדול, האנטישמיות הזאת היא לא מקרית, היא מאורגנת, היא ממומנת, היא מכוונת היטב, וכל הזמן מבעירים את האש מתחתיה כדי שתבעבע ותגלוש ותשרוף מה שהיא יכולה".

את המגמות הליברליות הפרוגרסיביות של המערב, שאנטישמיות היא חלק מהן, הוא מזהה כסימנים לקריסת הציביליזציה המערבית: "בהרבה מאוד מובנים אנחנו חוזים בנפילתה, בהתרסקותה של האימפריה הרומית של היום, המערב, המערב משמיד את עצמו בעצמו, תוך כדי תנועה. אני מקווה שזה עוד הפיך אבל אני בספק".

בצדק, הוא מזהה את הקריסה המערבית באובדן הקואורדינטות בין טוב ורע, אמת ושקר. ובכך למעשה, אנו חיים כיום, לדבריו, בעולם של שקר.

עולם של שקר

"אנחנו חיים בעולם של שקר. הטוב הוא רע, הרע הוא טוב, השחור הוא לבן, הלבן שחור וכן הלאה. אתה לא יכול שלא לראות את זה. עולם הפוך. איפה שלא תלך.

"איך יכול להיות שעומדת איראן, שמאיימת על העולם המערבי כבר עשרות שנים, וביום שישראל פוגעת, לא באוכלוסייה אזרחית חלילה, אלא במתקני הגרעין האיראניים, שכל העולם אומר שזה סכנה, תיזהרו, יוצאים לרחובות אמריקאים ומפגינים נגד ישראל? עכשיו, זה לא מקרה, וזה מאורגן היטב. כמו שב־7 לאוקטובר כבר היו הפגנות בקמפוסים. זה ממומן, זה מאורגן, זה מסודר...

"זה לא חדש. אנטישמיות קיימת אלפיים שנה. מהרגע שהוחלט שהיהודים הם אלה שהרגו את ישו, והיא לוקחת צורה אחרת בכל פעם. פעם זה נגד הגזע, פעם זה נגד חוסר ההשתלבות שלהם. פעם זה נגד הלבוש שלהם. זה לא משנה מה. תמיד יהיה את זה.

"לפני שבועיים דיברתי על זה עם הילד הצעיר שלי, הוא אמר לי: אבל אבא, למה הם לא אוהבים אותנו? אתה יודע, אני יודע שזה יישמע כמו קלישאה, אבל זה ככה, וכנראה זה גם לא ישתנה הרבה. כל המשפטים האלה, שאוהבים את היהודים כשהם על הברכיים, כשהם מוכים, כשהם חבולים, כשהם מושמדים, אז אוהבים, אז תומכים, אבל כשהיהודים עומדים על שלהם ונלחמים על שלהם, העולם לא אוהב את זה. זה לא בא להם טוב. הם לא רוצים שהם יילחמו, הם לא רוצים שהם יהיו חזקים. לא רוצים שיהיה להם שלטון צבאי...

"כשאתה יודע שאתה מגיע מהמקום של הטוב, הציונות לא באה להרוג אף אחד, ולא באה לקחת מאף אחד. היא באה לתת לעם היהודי. העם היהודי צריך לקחת מה שמגיע לו, כי לאורך כל ההיסטוריה הוא מעולם לא קיבל, היה צריך להילחם על כל דבר... על כל פירור. אז גם עכשיו אנחנו נעשה את זה".

אין לי ארץ אחרת

אחרי כל תיאורי המאבק על הקיום היהודי לאורך ההיסטוריה, דניאל דושי, המראיין, מעלה בפניו את השאלה הנצחית - למה דווקא כאן, בארץ ישראל?

מראיין: "אז למה לא מדינה בטקסס, למה פה?"

מוקי: "זו הארץ שלנו. זו הארץ המובטחת. אנחנו יהודים. זאת הארץ שלנו. אתה רוצה לקרוא לזה משיחיות - תקרא לזה משיחי..."

מראיין: "מה גורם לך, איש חילוני, תרבותי, איש העולם הגדול כביכול, לדבר באופן הזה?"

מוקי: "אני יהודי. קודם כול".

מראיין: אתה מאמין?

מוקי: "זה עניין מאוד אישי. אני קיבלתי על עצמי להיות יהודי. מה זה אומר? אני לא חרדי. אני לא חובש כיפה. אני לא צריך סממנים חיצוניים שיגדירו. אבל ברגע שאתה מבין מה זה יהודי, מה זאת תרבות יהודית, תבונה ומחקר והסקרנות היהודית, אתה מבין שאתה חלק מזה ושאתה יכול להיות אחד עם זה... אז אתה גם מבין שהסיבה העיקרית שאנחנו כאן מגיעה משם. אני לא חושב שזה מתנגש עם להיות איש של תרבות ואיש העולם הגדול...

"אני חושב שהתרבות היהודית היא מדהימה ונפלאה ואני גאה להיות חלק מהעם הזה, מהתרבות הזאת. באמת. היסטוריה של חוכמה ומחקר, ודעתנות וחשיבה, וחדשנות. לחפש את הרעיון החדש בדברים שנאמרו לפני אלפי שנים, בעיניי זה מרתק..."

מראיין: "אז אתה בעצם מוצא את עצמך בתקופה האחרונה פה, בכל הטירוף הזה, רעיונית וזהותית?"

מוקי: "אני יהודי וישראלי, והתקופה הזאת רק מחזקת. בעולמי אני רק מתחזק בתחושה הזאת של אמת מול שקר, של להיות יהודי וישראלי, וגאה בזה. ולרגע לא בודק, לא חושב שמשהו לא בסדר כי אני ציוני, יהודי וחי פה. עם כל הטעויות שאנחנו עושים כעם, כחברה, כמדינה, ועושים הרבה, באמת הרבה, אין מקום אחר, אין עם אחר, אין ארץ אחרת שהייתי רוצה לחיות בה, להיות בה, להיות שייך אליה. אני גאה במקום שלי, בעם שלי, באנשים שלי, בצבא שלי, בארץ שלי. גאה".

לב חופשי

עם ישראל עובר לאורך כל המלחמה הגדולה הזאת, תהליך של תחייה מחודשת - תחייה רוחנית ולאומית. מתוך חורבן נורא, הוא מחדש את ימיו ומגלה את עלומיו. גם התיאורים בריאיון של מוקי מצטרפים לאותה תחייה מחודשת. פעם אחרי פעם כוחות אדירים מנסים לקום עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך מצילנו מידם, ומנשא אותנו לגלות קומה היסטורית חדשה.

השבוע, בט"ו בתמוז, תחול הילולת רבנו חיים בן־עטר, בעל פירוש "אור החיים" הקדוש על התורה (תנ"ו-תק"ג; 1696-1743). בעבודתו הגדולה על פירושו לתורה סיכם במילים קצרות את דמותו החוקר ד"ר אלעזר טויטו ז"ל:

"איש בעל אמונה צרופה וחסיד מופלג, אך יחד עם זה אינו מסתגר בד' אמותיו אלא מעורב בין הבריות, בעל נטייה למנהיגות... דרשן גדול המטיב לבטא את הרהוריהם וספקותיהם של שומעיו, אך גם אינו נרתע גם מלהוקיע את חטאיהם... מאמין גדול בגאולת ישראל הקרובה ובחשיבות יישוב הארץ ומגשים את שאיפתו בהתלהבות..." (רבי חיים בן־עטר ופירושו אור החיים על התורה, משרד החינוך והתרבות, התשמ"ב, 1981).

בפירושו לפרשת בלק, שעוסקת בעצמה באנטישמיות התהומית ובמהפך שלה מקללה לברכה, חושף רבנו "אור החיים" הקדוש, את סודו של הפסוק שהפך להיות אולי יותר מכול, ביטוי לעוז הרוח של המלחמה הזאת: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד). וכך פירש אותו:

"ואומרו כלביא פירוש קימתו ראשונה אינו כשאר העולם שבתחילה להיותו חסר התלמדות המלחמה לא יעשה גבורות אלא כלביא יקום ויעשה נפלאות, כמו שכן היה שהגם שמעודו הוא שבוי בבית הבור מעונה בסבל אנוש אף על פי כן כצאתו את העיר הפליא עשות בסיחון ועוג, אמר עוד וכארי יתנשא פירוש... אומרו יתנשא שהוא מתנשא ורם בכוחו שהגם שיעברו עליו כמה מלחמות, לא מפני זה יהיו נחלשים אלא הולכים ומתגברים".

ישראל מפליא לקום מתוך שעבוד מצרים, ללא רקע צבאי, ומכה במלכים עצומים וגדולים ממנו. אך גם לאחר שנים רבות, חוקי הטבע השוחקים והמכלים אינם חלים עליו. והוא הולך פעם אחר פעם ומתנשא נגד הקמים עליו ומכה בהם, שוק על ירך. הוא לא צעיר מדי אך גם לא זקן מדי. כי הזמן הוא לא פונקציה עבור עם הנצח. שליבו נשאר תמיד חופשי, ושאורו הולך ובוקע, גם מבעד לחושך המכסה ארץ וערפל לאומים. וכפי שכתב בעבר מוקי בעצמו:

"ואור גדול עולה מתוך החושך,
מתגלה. מתגלה
הלילה יימלט מפני הבוקר
העולה. העולה".

מתוך המאמר השבועי שיפורסם בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר