בלק מלך מואב היה מורתע מאוד. 'ויגר מואב מפני העם... מאוד כי רב הוא' ואחר שראה את הניצחון הגדול של ישראל על האמורי. בלק הבין שלא ינצח את ישראל בכוח הזרוע, ולכן פנה למדין לנצחם בכוח הרוח על ידי בלעם, גדול נביאי הגויים.
לפנינו בפרשה דוגמה מופלאה על אותם ניסים והצלות מני רבים שחווה עם ישראל שלא במודע גם בימינו אנו, דוגמת פינוי אותה מחלקה בבית החולים סורוקה יום קודם נפילת הטיל האירני, וכמובן על החובה להודות על הלא ידוע כעל הידוע, כי ה' הוא לבדו בעל המלחמות, ה' הפיר ומפר עצת גויים, הניא ומניא מחשבות עמים.
לולי פרשת בלק, לא היינו כלל מודעים לניסיונותיהם של בלק ובלעם לגבור על ישראל בדרך שקטה, בה בלעם נאות להילחם בישראל כשכוחו אינו אלא בפיו, ואפילו חרב אין בידו, כפי שזועם הוא על אתונו - 'לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך'. וגם כוחו זה שבפיו הפך בורא עולם מקללה לברכה.
מרתק להתבונן מה ראה בלעם. באחת הברכות אומר בלעם, 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'. אומר על כך רש"י, ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו. ראה בהם צניעות, ביקש בלעם לקלל את ישראל מכח שלש מידותיו הרעות האמורות במסכת אבות: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, אך 'ותהי עליו רוח אלוקים', עלה בלבו שלא יקללם. בא לקלל ונמצא מברך. מידות רעות המקבילות לדברי רבי אליעזר הקפר באבות [ד,כא] "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כך אומר החיד"א בפרושו 'חסדי אבות'.
ובאמת, מי למדם את ישראל צניעות זו, וכי מידה זו של צניעות נאמרה לישראל במתן תורה, בעשרת הדברות? אלא בלעם יודע שאת עם ישראל רק 'מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו', עם זה יש להתבונן בו מגבוה, מראש הצור, בפרספקטיבה ארוכת טווח המתחילה מראש צורים ומגבעות, מהאבות ומהאימהות.
כפי שאמר ה' למשה, 'הנה מקום אתי ונצבת על הצור'. מידה זו של צניעות למדוה בני ישראל מביתו של אברהם אבינו. בניגוד לתלמידי בלעם נאמר על תלמידי אברהם אבינו שתכונותיהם היו של בעלי עין-טובה, רוח-נמוכה ונפש-שפלה. נפש רחבה שהייתה נחלת תלמידי בלעם היא מידת התאווה, בניגוד לנפש שפלה, נחלת תלמידי אברהם, שהיא מידת הזהירות והצניעות.
וכדברי רבנו יונה: נפש שפלה, שאינה מתאווה לעבירה. אברהם אבינו, מחד אוהלו היה פתוח לקבל אורחים מכמה פתחים, ואף המתין וציפה לאורחים מחוץ לאוהלו. אך מששאלוהו המלאכים, 'איה שרה אשתך', ענה להם 'הנה היא באהל', אומר רש"י': צנועה היא! כדברי הגמרא במסכת בבא מציעא [פז.]: יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן הייתה, אלא להודיע שצנועה הייתה כדי לחבבה על בעלה.
בלעם עצמו עמד על הבדלים מהותיים אלה הנובעים מהקשר הבלתי ניתק של עם ישראל מאבותיו ואימהותיו, קשר של זכות אבות, אך לא פחות קשר של מסורת אבות ולימוד ממידותיהם. וכך אומר בלעם: 'כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב'. אומר רש"י, אני, בלעם, מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואימהות. אומר בעל הטורים: מראש צורים, בגימטרייה מזכות אבות, ומגבעות, בגימטרייה הן האימהות.
לא בכדי מסכת אבות עצמה פותחת במסורת אבות, למרות שאך סביר היה לפותחה בשלשת היסודות עליהם עומד העולם: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים, כבהמשך. ללמדנו עד כמה חשובה היא מסורת הדורות ולימוד המידות מהם. לכן פותחת המשנה בשרשרת הדורות, ב'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי הכנסת הגדולה'. שרשרת נפלאה של עם הנצח עד ימינו אנו ועד בכלל.
לא בכדי, מסכת סנהדרין צמודה למסכת אבות למרות שזו עוסקת בהלכות וזו רק במידות. לא רק שדרך ארץ קדמה לתורה, ולכן קדם גם ספר בראשית ולא החלה התורה ב'החודש הזה לכם ראש חודשים', אלא שדרך ארץ הוא הבסיס לתורה. משל למה הדבר דומה? לבניין בן עשר קומות העומד למכירה, ואכן מגיע קונה לקנות את כולו, כל עשר הקומות, בכסף מלא.
משסיים הקונה לשלם עבור כל הקומות, כל קומה ועלותה המלאה, דרש ממנו הקבלן סכום נוסף עבור יסודות הבניין... טען הקונה ובצדק, בכל קומה כלולים גם היסודות. היסודות הם הבסיס לכל קומה וכלולים במחיר כל קומה וקומה. כך גם המידות, בסיס הן לכל התורה כולה.
בשילוב זה של הלכה ומידות פותח השולחן ערוך את ספרו, בכתבו: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. ומסיים הרמ"א, בנוסח המופיע בטור, 'ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתגבר ויתעלה'. אומר הט"ז, עיקר גבורה הוא כנגד היצר הרע שאמרו 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'.
כי טבע הארי שאין לו יראה משום בריה, כמו שכתוב: 'מקולם לא יחת וגו'', כן לא יעלה על האדם מורא יצרו אף שהוא תקיף ממנו. אומר הגר"א, מהו יתגבר כארי לעמוד, זה מה שכתוב בפרשתנו בברכת בלק, 'הן עם כלביא יקום'. עומדים משנתם, עומדים כאריות, חוטפים [אומרים] קריאת שמע, וממליכים את הקב"ה, ומעשיהם כאריות.
ואכן על דברי בלעם אלו, 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא', אומר גם רש"י במקום, כשהם עומדים משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את 'שמע' ולהניח תפילין. מחד זריזים הם ומשכימים למצוות, ומאידך, 'לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה', ממשיך רש"י ואומר, לא ישכב בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו.
ספרא וסייפא, אך כפי שפתחנו, ניסים והצלות רבות אינם ידועים לנו כלל. אומר רש"י, לא ישכב בלילה על מיטתו' - קורא את 'שמע' על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום. היה ובא מחנה אויב וגייס על מנת להזיקם, הקב"ה שומרם, על ישראל, ונלחם מלחמותיהם ומפילם חללים.
ופעמים רבות הרי זה בחינת 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'. אך אומר העמק דבר, 'הן עם כלביא יקום', שהוא ישראל גיבור בטבעו. 'וכארי יתנשא', מטיל הוא אימה על אויביו יותר מכוחו, כדרך הארי אשר לכן נקרא 'מלך האריות', ובכך משיג הרתעה, גם אם מפחיד הוא את אויביו מעבר לכוחותיו.
בעל 'המשך חכמה' הרב שמחה מדוינסק, מביא פן אחר הנלמד מתכונות האריה, והוא שכאשר האריה שוכב במנוחתו, אין הוא ניכר. אבל משיקום, רואים אותו במלוא הדרו. כך הם ישראל, הגויים כלל לא פחדו מהם ,ראו אותם כעם עבדים שאפילו על בני ביתם לא שלטו. ופתאום 'כלביא יקום וכארי יתנשא', ללא בקשת עזרה משום גורם נוסף שיסייע לו. אומר בלעם, ראו 'מה פעל א-ל', הרי ברור לעין כל שכל ניצחונותיו אינם בדרך הטבע, אלא רק השגחה פרטית מאלוקי כל. 'לא נחש ביעקב', אין כאן שום נחש או קסם, רק כח ה' יתברך.
לוחמי צה"ל רבים מתגברים כארי, לקרוא קריאת-שמע עם שחר, להניח תפילין, להתפלל, שלא נדבר על מצוות ציצית שהפכה לנחלת הכל, [לרבות לוחמים דרוזים...] וכמובן להילחם כאריות תוך מסירות נפש. וכשיש להם זמן פנוי, רבים הם אף הלומדים תורה. ולימודם המועט, יקר הוא מפז, ושווה הוא ללימוד שעות של בן חורין שתורתו אומנתו, כפי שהתבטא לאחרונה אחד מגדולי הדור.
בדומה הוא מעט הזמן שמשכיל רופא להתפנות ממלאכתו ללמוד תורה. למותר לציין שלא ללוחם ולא לרופא יש מי שיורה להפסיק ממלאכתו מלטפל בחולים שלפניו, כדי שיתפנה ללמוד תורה, גם אם אותו רופא משתוקק ביותר ללמוד תורה. וסביר שהמעט שילמד לכשיתפנה ממלאכתו, יעלה עליו הכתוב כאילו למד כאותו בן חורין שתורתו אומנותו.
באחד משיעוריו, סיפר הרב אשר וייס, שהרב אליהו הנקין ביקר פעם את הרב זלמן סורוצקין במינסק, לפני השואה. בחדר ההמתנה הוא פגש אברך צעיר ושאל אותו אם הוא לומד תורה. ענה לו אותו אברך צעיר, 'כשיש לי זמן'. משנכנס הרב הנקין לרב סורוצקין, שאל מיהו הצעיר שבחדר ההמתנה.
ענה לו הרב, זהו עילוי שביקשתי ממנו להחליף אותי כרב בתקופה שאהיה בטיפול רפואי. הצעיר היה לא אחר מאשר ה'חזון איש'. הגדרתו במילותיו היא, היא ההגדרה של המשנה בפאה, אלו דברים שאין להם שיעור, המשיך הרב, ובהם לימוד התורה. השיעור נקבע, לפי הזמן שיש לכל אחד. אומר בלעם, 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא', יקום ויתנשא כל איש ישראל, לתורה ולעבודה.
עבודת ה', הן בלחימה, הן ברפואה והן בניצול הזמן בכל שליחות אחרת בעולמו של הקב"ה, מתוך השתדלות להשלים שליחותו, 'עד יאכל טרף וגו''. כעדינו העצני, המשלב איש חיל ותלמיד חכם, לימוד תורה וחיי מעשה. אומרת הגמרא במועד-קטן, עדינו העצני, זהו דוד המלך - ובירושלמי מסכת מכות דרשו שמדובר ביואב בן צרויה מראשי גיבורי דוד. על כל פנים, כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. 'כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו', אומר רש"י: יתיישבו בארצם בכח ובגבורה.
וכפי שאומר בעל 'אור החיים' הקדוש, אפילו בזמן שכרע, שאינו חוגר כלי זיין ולא עומד למלחמה, אלא כורע ויושב לו, ולא זה בלבד אלא אפילו שכב שאינו מרגיש בבאים עליו, אף על פי כן אינו חושש כי מיהו זה שיתקרב אליו להקימו. ימים בהם ההרתעה וזכות העם להרתיע את אויביו קיימות.
כזה הוא ההבדל בין תלמידי אברהם אבינו, בעלי העין הטובה, הרוח הנמוכה והנפש השפלה, לבין תלמידי בלעם, בעלי העין-הרעה, הרוח הגבוהה והנפש הרחבה. אך למידה הענווה מחד ולמידת הגאווה מאידך השלכות קרדינליות. בזכות מידת הענווה, מעריכים ישראל את אבותיהם ולמדים הם מאבותיהם, לומדים ממידותיהם, מניסיונותיהם. ישראל חשים כננס על גבי ענק, כננסים על גבי ענקי רוח. מהאבות ועד משה וממשה עד אנשי הכנסת הגדולה והילך.
ומעשה אבות, סימן הוא לבנים. לעומתם תלמידי בלעם, בעלי הגאווה, הרוח הגבוהה, אין הם מחזיקים כלל במעשי אבותיהם, אין הם מעריכים לא אותם, לא את מידותיהם, ולא מוכנים ללמוד מניסיונם, כי דגלם המתנשא אינו כארי המתנשא בעם הנצח, אלא מתנשאים הם על אבותיהם, בטוחים שחכמים הם מאבותיהם, ומניפים דגל האומר: 'העולם שייך לצעירים', הקידמה היא של הצעירים ובזכותם, וממילא אין כל חשיבות למעשה אבות, לא לערך המשפחה, ולא לרבים מהערכים הטובים שנבעו מניסיונם של הדורות הקודמים.
תלמידי אברהם למדו את ציווי הזכירה 'זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך' [דברים לב,ז]. לא בזכירה לשם זכירה, אלא בזכירה מעמיקה שתביא לידי בינה, לידי לימוד מעמיק מתובנות שנות כל דור ודור, כדי להיטיב את הדור הנוכחי. שיעור היסטוריה הוא חלק יסודי והכרחי בלימודי הליבה למען הדורות הבאים. הבדל זה שבין ישראל לעמים הבין גם בלעם בפרשתנו.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל