לאחרונה חזר הביטוי הציני "אוכלי מוות" למרכז הבמה התקשורתית, הפעם באמצעות העיתונאי בן כספית שהמשיך במסע הדמוני המתמשך והשיקרי מיסודו כנגד ציבור של מאות אלפי אזרחים שלדבריו "מתעדף את המוות על פני החיים".
ביטוי ששורשיו טבועים עמוק בשיח אנטישמי קלאסי: הכפשת מגזר מהיצרנים והמתנדבים ביותר במדינה שמקריב במלחמה הנוכחית את טובי בניו ובנותיו במאות אחוזים מעבר למשקלו היחסי באוכלוסייה; זהו אותו ציבור שבשעה שמטוסי חיל האוויר היו מקורקעים וחיילים במוצבים התמהמהו מלירות בלובשי אזרחי, שיקף פרגמטיות ורציונליות שהייתה חסרה כל כך במחוזותיו של כספית, כשבאותה שבת מאות מבניו היו הראשונים להתעשת, עזבו את בתי הכנסת ושעטו דרומה כדי להציל את חיי אחיהם ואחיותיהם בקיבוצי ויישובי העוטף שהופקרו לזר; לא אלופים או קצינים במיל' לוחמים רגילים וקצינים זוטרים שחלקם הגדול שילמו על כך בחייהם שלהם, חלקם נאבקים בשעות אלה במחלקות השיקום על מנת לחזור לחיים. כולם חדורי מטרה אחת: להציל כמה שיותר חיים משדות הגיהנום בעוטף.
בשעה שדור התקתוק החל מחפש ליצוק משמעות בעקבות אירועי הטבח לאחר שנים של אובדן דרך, מי שמניף את אותו דגל דמוני כנגד ציבור מופלא, בוחר להתעלם במופגן מהעובדה שאין מגזר בציבוריות הישראלית שלאורך השנים כבר מהגילאים הרכים מתחנך לערכים שורשיים וליציקת תוכן משמעותי לחיים. מגזר שאלפי בניו ובנותיו מתנדבים עמותות הסיוע, בחוות בודדים, בבתי חולים ובמוקדי התנדבות שונים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל, מתוך תחושת שליחות עמוקה. בכל מקום אנחנו פוגשים את אותם בני נוער, דוחפים כסאות גלגלים, תומכים, מחבקים ומחזקים.
כשכספית משייך מאות אלפי משפחות למגזר "אוכלי מוות" הוא מתכוון בין היתר למשפחות הנמנות עם פורום גבורה או תקווה דוגמת צבי ואפרת מור, הוריו של איתן שעודנו ששבוי במנהרות חמאס. עם תחילת הפלישה ומרחץ הדמים שחוללו מפלצות הנוחב'ה, מיהר איתן ביחד עם חברו אליקים ליבמן הי"ד, לפנות עשרות נערים ונערות ולחלץ גופות נרצחים תחת אש באמצעות טרקטורון שהיה בזירה. השניים נכנסו פעם אחר פעם לזירת התופת בחירוף נפש, מתוך מודעות ברורה לסיכון הגבוה להירצח או להיחטף. ההחלטה האצילית של איתן ואליקים שלא להימלט מהמקום ביחד עם אלפי הבליינים שנסו על נפשם, ובמקום זאת לחזור לגיא ההגירה שוב ושוב לא נבעה כמובן מזלזול בחייהם האישיים, אלא מתוך ההיפך הגמור: החינוך והערכים שינקו בבית הוריהם לקיום הצו המוסרי של לא "תעמוד על דם רעך". לא כדי לאכול מוות, אלא כדי למנוע אותו, לא כדי להיהרג בגבורה, אלא כדי לקדש חיים ולהציל כמה שיותר נפשות ולהחזירם לחיק הוריהם- על חשבון הצלתם הפרטית.
כעת, כאשר הוריהם פועלים בדיוק על פי סד הערכים שעל פיו חינכו את ילדיהם, כשהם דורשים לפעול להשבת החטופים והכרעת האויב האכזר באמצעות הידוק המצור ולחץ צבאי, ולא באמצעות עסקאות שאולי יחזירו את ילדיהם הפרטיים, אך יסכנו מיידית רבבות משפחות בעוטף, ביהודה ושומרון ובירושלים, אנשי תקשורת מופקרים מאשימים את צבי ואפרת מור בלא פחות מ"הקרבת בניהם על מזבח הניצחון". הם תוקפים אותם על הדרישה להכריע את אלה שאך אתמול ביצעו בקיבוצי ויישובי העוטף את הפשעים הגדולים ביותר שידעה האנושות מאז השואה, אלה שמדגישים במילותיהם שלהם שיחזרו לשרוף, לאנוס, לרצוח ולשרוף ברגע שההזדמנות הראשונה תיקרה בדרכם .
ומי עוד נמנים עם ציבור "אוכלי המוות"? גיבורי ישראל כנערן אשחר הי"ד, אברך צעיר ומוסיקאי מחונן מישיבת ההסדר שדמות מחולה שתרם כליה ארבעה חודשים לפני המלחמה. בעקבות ההשתלה ומצבו הרפואי בצבא סרבו לגייסו, אך נערן נאבק בכל מחיר כדי להצטרף לחבריו לטנק. הוא הגיע עד מנהל מחלקת ההשתלות בבית החולים, ולאחר מאבקו העיקש קיבל אישור להתגייס. בשטח הכינוס הוציא נערן גיטרה, שר ורומם את רוח הלוחמים, זמן קצר לאחר מכן איבד את חייו בהתפתחות טנק בגבול לבנון. כהמשך ישיר לצוואתו לחיבור בין אנשים דרך מוזיקה ויצירה, הקימה אלמנתו צוף חדר מוזיקה בשדמות מחולה, אולפן הקלטות חברתי עם חללים משותפים עבור תלמידי הישיבה ובני הקהילה שיוכלו יוכלו לנגן ולהתאסף כדי להקליט שירים לזכר יקיריהם להנצחת חייהם ופועלם, שירים לבר מצווה או כל יצירה מוזיקלית אחרת.
ואולי הם בכלל התייחס לאיתן דב רוזנצוויג, הי"ד? תלמיד בישיבת ההסדר בירוחם שנחשב כפוטנציאל להפוך לאמן עילוי. איתן, חובב תרבות מושבע שפקד כדרך קבע את אולם הפילהרמונית ומוזיאונים שונים, כתב שירים, חקר היסטוריה, פילוסופיה וארכיאולוגיה ששילב בחייו בין מעשה לרוח. למרות נפשו העדינה והעובדה ששירות קרבי היה רחוק מאוד מעולמו הפנימי, רוזנצוויג התעקש להתגייס לחי"ר, מתוך תחושת אחריות לחבריו ולכלל. "עבור איתן, שימשה האמנות ככלי להעמקת הקשר לבני אדם, לתרום שפה של רוח, נשמה והמשכיות, אפילו במחיר חייו", ספדה לו אימו.
במקום להכתים ציבור ענק בסיסמאות נבובות, מן הראוי שאותם מעלילי דם יעשו חשבון נפש וילמדו מהראויים ביותר מהי אהבת אדם ומסירות נפש. הם לא רדפו אחר המוות, אלא אהבו את החיים עד כדי כך שלא יכלו לעמוד מנגד לנוכח אובדן של חיים רבים.
הכותב הוא מנכ"ל בלומברג תקשורת