בשלהי כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, אחרי שחתם עם יאסר ערפאת על הסכם ואי להעברת עוד כרבע משטחי יהודה ושומרון לשליטה פלשתינית, הוא הסביר את הפסקת הנסיגות והקפאת ההסכם (אחרי שכבר העביר את רוב צפון השומרון לשליטה פלשתינית) בהקפדה על עיקרון 'יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו'.
רוצה לומר: אם הפלשתינים ימלאו את חלקם בהסכם, הם יקבלו את השטחים שהובטחו להם על פי ההסכם, אבל כשהם עצמם מפרים את ההסכם - ישראל פטורה מלמלא את חלקה.
את הסיסמא הזו, 'יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו' ניסח עבור נתניהו מי שהיה אז ראש לשכתו, אורי אליצור ז"ל. בשיחה איתי הסביר לי אורי, שהרעיון צץ אצלו כשקרא את התנאים המוגדרים בתלמוד 'תנאי בני גד ובני ראובן'.
מדובר בהסכם בין משה רבנו לשבטי ראובן וגד, שהם יורשו להתנחל ממזרח לירדן, אם יעמדו בראש הלוחמים לכיבוש הארץ. בתלמוד הבבלי, מסכת גיטין, דף ע"ה, עמוד ב', מובאים ארבעה עקרונות לתנאי הזה, שאותם תימצת אורי אליצור ז"ל למשפט הקצר והקליל 'יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו':
א. שיהיה המעשה דבר שניתן לבצעו גם על ידי שליח. ב. שיהיה התנאי כפול. כלומר לא להסתפק באמירה מה יהיה אם התנאי יתקיים, אלא להבהיר מה יהיה אם לא יתקיים. לכן קבע אורי את התוספת 'לא יתנו - לא יקבלו'.
ג. שיהיה הן קודם ללאו: שתחילה יפרש עושה התנאי את הצד החיובי, שאם יתקיים התנאי יהיה גם המעשה קיים, ורק אחר כך יפרש את הצד השלילי, שאם לא יתקיים התנאי יהיה גם המעשה בטל. כך קבע אורי שהתנאי יתחיל במילים 'יתנו יקבלו' ורק אח"כ 'לא יתנו לא יקבלו". ד. שיהיה התנאי קודם למעשה: שקודם יפרש עושה התנאי את התנאי, ואחר כך יפרש את המעשה. לכן קבע אורי שייאמר 'יתנו - יקבלו', ולא להיפך: 'יקבלו אם יתנו'.
למרבה הצער, דווקא במשא ומתן המתמשך והעקיף עם החמאס בנוגע לרצועה, נתניהו שכח את הסיסמא הזו, שהיתה יכולה לסייע לו רבות. דווקא מול נשיא בעל חשיבה פשטנית כמו טראמפ, היתה לנתניהו האפשרות להגיע איתו להבנה של 'יתנו חטופים - יקבלו סיוע וסוף המלחמה. לא יתנו חטופים - לא יקבלו סיוע ולא סיום המלחמה'. במעין קריצה של 'אנחנו ממש משתוקקים להכניס סיוע לרצועה. תנו את כל החטופים ותקבלו סיוע'.
ועם גיבוי מלא של טראמפ, נתניהו לא היה נאלץ להיכנע לדרישת האיחוד האירופי להגדיל את הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, לרבות פתיחת נתיבים חדשים והעלאת קצב המשלוחים - ובלי לקבל חטופים.
על פי דיווח ב'ידיעות אחרונות' הבוקר, נאמר כי במסגרת המגעים לעסקה, ישראל הסכימה עקרונית שקטאר ומדינות אחרות יתחילו להזרים משאבים וכספים לשיקום רצועת עזה - כבר במהלך הפסקת האש. חמאס דורש זאת כחלק מהערובות, לשיטתו, שהכוונה לסיים את המלחמה היא רצינית. אם אכן ניתנה הסכמה כזו, מדובר בהתפתחות חמורה מאין כמוה: עוד לפני שהחמאס נותנים את כל החטופים, הם יתחילו לקבל משאבים וכספים שישקמו, מובן מאליו, לא רק את תשתיות הרצועה אלא גם את תשתיות הטרור שלהם.
אם בתוך 60 הימים של הפסקת האש יתחילו עבודות שיקום כאלו, הסיכוי שהלחימה תתחדש בתום החודשיים קלוש עד אפסי. כלומר: המלחמה תסתיים - ובלי שכל החטופים ישוחררו. איזה תמריץ יש במקרה כזה לחמאס לשחרר בהמשך את עשרת החטופים או תריסר החטופים שנשארים אצלו?
עוד לא מאוחר שראש הממשלה יחזור לסיסמא ההיא של אורי אליצור ז"ל, בדיוק על פי ארבעת העקרונות של תנאי בני גד ובני ראובן, שעליהם גם ניתן לגבש הסכמה לאומית רחבה: יתנו (את כל החטופים) - יקבלו סיוע וסוף לחימה. לא יתנו - לא יקבלו דבר וחצי דבר.