כמעט שנה תמימה חיכיתי לכתוב את הטור הזה. טור על חלומות גדולים, על חזון שהפך למציאות ועל קומץ נערים שהוכיחו שגם את קיר הבטון העבה ביותר אפשר לשבור עם אמונה, נחישות וסייעתא דשמיא.
סיפורה של הגבעה הזו, גבעת מקנה אברהם במזרח גוש עציון, החל בכלל מאירוע קשה שחוותה גבעה סמוכה שסבלה בין היתר מנוכחות דלילה של אנשים בשל מיקומה המרוחק.
חמישה פורעים בדואים ניצלו את העובדה שתושב בודד שהה בגבעה באותן שעות, ארבו לו כשיצא לסיור, היכו אותו קשות באלות עד שנפל לרצפה ונמלטו מהמקום. הפורעים נעצרו מאוחר יותר, ואפילו קיפלו את אוהליהם ועזבו כליל את השטח אחרי שהבינו שהמכה שניסו להנחית על הגבעה תהיה בעוכריהם, אך אצלנו חלחלה ההבנה שנדרש תגבור דחוף לגזרה הזו.
גיבשנו במהירות גרעין נערים ראשוני למשימה הזו שנטה את אהלו למרגלות הגבעה, מתוך מטרה שיתן חיזוק ביטחוני מיידי ובהמשך יעבור לנקודה קדמית יותר שתהפוך את הגבעה ממובלעת בודדת בשטח ערבי, לחלק מרצועה יהודית איתנה. "מבחינתי, המשימה שלנו כאן לתקופה הקרובה היא לייצר רצף טריטוריאלי יהודי ממעלה עמוס לישוב תקוע", אמר לי בנחרצות אחד הבחורים מגרעין מקנה אברהם, שבוע לפני שעלו לשטח. "זה החלום שלי אבל הוא לגמרי ריאלי".
על המילה האחרונה היו לא מעט שחלקו עליו באותה התקופה, בה היה מלא השטח המדובר בלא פחות משבעה מאחזי פלישה ערבים איתנים וחזקים, שתוקצבו בנדיבות על ידי הרש"פ. ערביי הכפרים קיסאן ואל-מיניה שממוקמים בין שני הישובים היו יורדים גם הם באותם הימים עם עדריהם פנימה, עמוק לתוך השמורה ההסכמית, מנהלים רשת הברחות ומסתובבים כבעלי הבית. אפילו הטיולים הראשונים שקיימו נערים מהגבעה במרחב, נתקלו בתוך דקות ב"הקפצה" של טנדרים בדואים שחשו אליהם מכל כיוון, חמושים באלות ומבט של רצח בעיניים.
אבל הבלתי ייאמן קרה, ולא סתם קרה אלא ברבע מהזמן שהעניקו התחזיות האופטימיות ביותר ועל אף שורת המשוכות האינסופיות שצצו בדרך. בשבוע שעבר באחד הערבים, כשחברי הגרעין בגבעה התכנסו יחד עם עשרות המתנדבים שסייעו בשנה האחרונה להודות לקב"ה על הניסים וההצלחות בערב חגיגי, החלטתי שהגיע הזמן לסיכום ביניים. לא חלילה סיכום סופי, כי באותה נשימה שסקרו את מאורעות השנה האחרונה כבר הכריזו הנערים על היעד הבא, אך משהו, ולו קטן, שינציח את קרב האיתנים שהתחולל במקום ראוי שיכתב כבר עתה.
****************************
בליל י"א באב, ארבעה חודשים לאחר אירוע התקיפה, עלה גרעין הבחורים לשטח. המיקום שנבחר: נקודה קדמית, צפונית מזרחית למעלה עמוס שתתקע טריז בין מאחזי הפלישה הערבים באזור. עד הבוקר כבר ניצבו בגבעה דיר לעדר העיזים שנרכש עבור הגרעין וציליה לבני האדם מפני השמש הקופחת. עם הנץ החמה, קיבלו הערבים סביב הגבעה בהשתאות את היהודים שהחליטו לפלוש תוך אקס הטריטוריה הפלסטינית, אולם חששו בשלב הזה לתקוף או להתקרב.
מערכת הביטחון לעומת זאת, התעוררה לפתע משנת החורף העמוקה בה שהתה לאורך העשורים האחרונים בהם בנתה הרש"פ אלפי מבנים לא חוקיים בשמורה ההסכמית, ואצה לפנות את הגבעה. המבנים נהרסו, הציוד כולו הוחרם כולל המזרונים, השמיכות ופנסי השמירה, ואפילו עוקב המים הנגרר שהיווה מקור המים היחיד לעדר ולבחורים הועלה על משאית מנוף ונלקח למחסני המנהל האזרחי.
כאן החלה מלחמת התשה שנמשכה חודשים ארוכים. 3 פעמים בשבוע באופן קבוע - בשלישי, שעות לפני שבת וזמן קצר לאחר צאת השבת היו פושטים כוחות על הגבעה, הורסים כל שיכלו, מחרימים כל מה שראו ומנסים לעצור כל מי שנתקלו בו. הבחורים מנגד פשוט המשיכו להיאחז בשיניים בכל מצב. מתוך הבנה שנכונה להם מערכה ארוכה ושוחקת, בנו בגבעה מודל שיאפשר מצד אחד תנאים מינימליים (יש שיאמרו מתחת למינימום) ומהצד השני כאלו שלא יצריכו משאבים גדולים מדי. עד עכשיו חרוטה לי בראש הסצנה של 2 בחורים שפורקים סטוק של 10 ציליות גדולות מארגז של טנדר. "זה מלאי חודשי שיהיה. יחרימו אחת - נשלוף עוד אחת מהמזווה", אמר לי אחד מהם בקריצה.
ואכן כך היה. למעלה מחמישה חודשים העבירו הבחורים בציליה כזו, פתוחה מארבע רוחות השמים, לוהטת בימים ופרוצה לרוחות מאובקות בלילה. את כמות האבק שאכלו הנערים המסורים האלה, כפשוטו, גיליתי באחד הלילות שקפצתי לביקור חיזוק עם אוכל חם שהבאתי מהבית. בדקה שחלפה מאז שהוצאתי את הצלחת החד פעמית מהאריזה ועד שבאתי למלא אותה באוכל, כבר הספיקה זו להתמלא בשכבת חול מכובדת שהביאה הרוח. העברתי את האצבע על הצלחת וחיכיתי בשביל הבדיקה דקה נוספת. הרוח לא אכזבה ומילאה שוב בשכבה נוספת את האזור שנוקה. תחשבו לבד איך החבר'ה הללו היו נראים אחרי כמה שבועות בשטח, שניים אולי ברמות האיבוק רק לנהגי ההאמרים בעזה.
במקביל לתנאים המאתגרים ולהתנכלויות הבלתי פוסקות מצד מערכת הביטחון, הצליחו חברי הגרעין לנהל בהתמדה מערכה מפעימה לשמירה על אדמות האזור. עדר העיזים יצא מדי יום אל המרעה, גם בימי שרב צחיחים, והצליח לדחוק צעד אחר צעד את רגלי הפולשים הערבים. תחילה נסוגו אחורה רועי הצאן מקיסאן, אחריהם חדלו להגיע לרכס גם רועים בדואים אחרים מהאזור ושבועות לאחר מכן כבר עזבו בפעם הראשונה את השטח 2 מאחזי פלישה ערבים שנטו את אהליהם בעומק השמורה ומצאו את עצמם מנותקים מהכפר ומוקפים בנוכחות יהודית.
מטע עצי פרי שנטעו תושבי הגבעה בחלקה סמוכה והמחיש לכולם שהגבעה כאן כדי להישאר, אם למישהו עדיין נותר תקוות שווא כלשהי, הצית שורת התפרעויות המוניות גם מצד הכפר אל-מיניה.
המידע על ההתפרעות המתוכננת הגיע מבעוד מועד לתושבים שהתריעו בפני מערכת הביטחון על האיום, אך זו בחרה להתעלם ביודעין. ביום שישי לאחר נאומי הסתה ארוכים במסגד, הגיעו בשיירה כ200 ערבים מהכפר ומהמאחזים הסמוכים לכיוון הגבעה וניסו לעקור את עצי הפרי. בידיים חשופות ובאמצעים בסיסיים להגנה עצמית הצליחו הבחורים יחד עם מספר תושבים נוספים שהוזעקו לאירוע, להדוף במהירות ובגבורה את הפורעים שמספרם היה גבוה בפי שישה ויותר עד לקו הבתים של הכפר.
הצבא, גם הפעם, נזכר להגיע רק בסוף האירוע למרות שהוזעק שוב ושוב. הכישלון הצורב שנחל הניסיון לפגוע בגבעה, נתן מכה מורלית קשה למאחזי הפלישה הערבים שתלו את יהבם בכפר הגדול שהתגלה כנמר של נייר, ואלו החלו לפרק את בתיהם ולארוז את מיטלטליהם. תוך ימים ספורים עזבו את השטח ארבעה מאחזים ערבים שעד שבועות ספורים לפני כן הטילו את אימתם על האזור. כעת, בין מעלה עמוס לתקוע נותרו שני מאחזי פלישה אחרונים, שהגיעו ככל הנראה להחלטה כי כדי שגורלם לא יהיה כגורל חבריהם, מפלס התקפות הטרור האלימות חייב לזנק בתקווה שאלו ירתיעו את תושבי הגבעה.
מה לא ביצעו הערבים בחודשים לאחר מכן. תקיפות כמעט על בסיס יומי, מאות תלונות שווא שהוציאו את תחנת עציון מדעתה, הטרדות של רועי הצאן והבאה של פעילי שמאל קיצוני לשטח. אך כל זה לא עזר להם. העובדה שבכל פעם, גם אחרי אירועי תקיפה קשים ביותר, התייצבו כבר למחרת רועי הצאן באותה נקודה ממש בשטחי המרעה, סדקה אט אט את חוסנם של הערבים שנותרו.
תחילה הסיגו את עדריהם לתוך הכפר אלמיניה, אחר כך העבירו גם את הנשים והילדים וכעבור כמה שבועות הרימו ידיים באופן סופי, פירקו את בתיהם ועזבו את המקום לצמיתות. מעוז האויב האחרון נפל, ובתוך פחות משנה הבלתי ייאמן קרה. המרחב בין הישובים מעלה עמוס ותקוע הפך יהודי כולו. מי שיצא לטייל במרחב כיום עלול לחשוב בטעות שמאז ומתמיד היה המקום חבל ארץ פסטורלי עם גוון מדברי. רועי צאן יהודים רועים על ההרים, שבילי העפר מסומנים בשלטי הדרכה מעוצבים שתלו תושבים מתקוע ונוכחות ערבית לא נצפית לכל מלוא רוחב העין. רק שאריות צמיגים והררי פסולת בניין שהשאירו יושבי המאחזים הערבים נותרו עדות דוממת לימים עברו.
בשבוע שעבר, כשהתכנסו חברי הגבעה לחגוג את הניצחון, ביקש אחד הבחורים להזכיר דווקא את הרגעים שנראו קשים ושחורים, חסרי כל תקווה באופק.
35(!) הפינויים שעברו ונראו ככאלו שלא ייפסקו לעולם, רגעי המשבר שחוו אחרי שכל רכושם האישי הוחרם, השינה עם חרמוניות על אדמת הארץ, זמני הפחד כשנאלצו להתמודד עם המון ערבי מוסת שעלה עליהם בעשרות מונים בזמן שצה"ל צפה במתרחש מרחוק וסירב להתערב והימים המשמימים והארוכים תחת כיפת השמים על הגבעה הקירחת בתקופות הרדיפה הקשות. מיד כשסיימו להתרפק על רגעי הנוסטלגיה, עברו, איך לא, לתכנן במרץ את המהלכים הבאים. אחרי הכל, גם אם עצרו לכמה רגעים של סיפוק ונחת רוח, עבודה רבה עוד לפניהם.
יצאתי משם נפעם וגאה כשהדיונים עוד נמשכו אל תוך הלילה. נפעם מכמות האמונה ותחושת השליחות המוחלטת שיכולות להיות בנערים בני 16 ו17, וגאה בכך שזכיתי לסייע מהצד במפעל הגדול הזה ולתמוך בהם בכל מה שנדרש. תם ולא נשלם, פרק קטן בעלילות חלוצי ארץ ישראל הנאבקים לחונן את עפרה ולגאלה מיד זרים.