הלחימה בעזה מגלמת את אחת הזירות המסובכות והמסוכנות שידעה מדינת ישראל אי פעם. מדובר בשטח אורבני צפוף, רווי הריסות, מרושת במנהרות תת-קרקעיות, אשר מציב אתגרים טקטיים ההופכים בנקל לאסטרטגיים, כאלה שכמעט ולא נראו כמותם במערכה מודרנית.
ערבוב מסוכן של אוכלוסייה ומחבלים
בלב האתגר, ערבוב מסוכן של מחבלי חמאס בתוך אוכלוסייה אזרחית. גם אם רוב התושבים מזדהים עם חמאס, לא כולם מחבלים בפועל וההבחנה הזו, בין מחבל חמוש לאזרח שנראה כמותו, מאוד מאתגרת. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם תודעתית. המוסר הבינלאומי אינו נבחן רק לפי עובדות אלא בעיקר דרך נרטיבים תקשורתיים ולכן המציאות הזו הופכת למורכבת פי כמה.
הבדלי מוסר - יהודי ובינלאומי
המוסר היהודי, שמעמיד את ערך חיי האדם כעיקרון יסוד ומבחין היטב בין טוב לרע, מתנגש עם תפיסות המוסר הבינלאומיות, המבוססות לעיתים על איזון מדומה בין “חזק” ל”חלש” מבלי להבחין בין צודק למעוול. זהו עיוות מוסרי חמור שבא לידי ביטוי דווקא כאשר ישראל, הפועלת בזהירות חסרת תקדים - מואשמת בפשעי מלחמה, בעוד אויב אכזר ופרוע זוכה לאמפתיה. התוצאה המוסריות שלנו נתפסת כחולשה, הן בעיני אויבינו והן בעיני דעת הקהל העולמית.
הקרב בשטח - לחימה אורבנית בעוצמה מלאה
העימותים מתנהלים בשכונות צפופות, בשטח שהפך לעיי חורבות, בתוך תווך של מבנים ממוטטים, מלכודים ומנהרות פעילות. בלב כל אלה, מוחזקים חטופים חיים - ולעיתים קרובות ממש בקרבת משפחות תומכות חמאס. זו מציאות מורכבת וייחודית, שבה כל טעות עלולה להסתיים באובדן חיים - הן של חיילים והן של חטופים. מדובר בזירת לחימה שאין בה כמעט מרווח טעות וגם לא זמן. והסבלנות, לצערנו, אוזלת בציבור.
האתגרים של ניהול הלחימה והסיוע ההומניטרי
המאמץ להשגת החטופים, השמדת תשתיות, ניטרול מנהרות ושימור שליטה, מצריך עבודה שיטתית, זהירה וסיזיפית. קל מאוד להציע מבחוץ רעיונות כמו ניוד אוכלוסייה, הפרדת תוואי תנועה, או מניעת סיוע, אך בפועל, גם כאשר חל שיפור משמעותי בהוצאת הסיוע מידי חמאס, הוא ממשיך להגיע לארגון בדרכים עקיפות. הסיוע הזה, גם כשאינו מנוהל ישירות על ידי חמאס, מחזיק את הארגון בחיים - לא רק פיזית אלא גם מורלית ותודעתית.
שיפור מבצעי - אך הדרך ארוכה
נרשמה מגמה של שיפור: יש העדפה להריסת בתים על פני סריקות מסוכנות, שינוי בחלוקת הסיוע, ורצון לייצר אזורים נקיים ממחבלים. אך האתגר הגדול וההפרדה בין אוכלוסייה אזרחית למחבלי חמאס, לא רק שלא נפתר, אלא הולך ומחריף.
עזה - זירה ללא מוצא
בשונה מזירות אחרות, לעזתים אין לאן לברוח. בלבנון או סוריה אויבים יכולים להימלט, לגלוש לאזורים אחרים, להיעלם. בעזה - חמאס ואנשיו כלואים בשטח סגור, המוגבל בגודלו לגוש דן. הם נלחמים על כל פינה, בכל הכוח, משום שאין להם מוצא. חוסר הבריחה הופך אותם למסוכנים הרבה יותר - מדובר במחבלים שמודעים לכך שאין להם מה להפסיד, והם מוכנים למות.
האויב ממשיך לאלתר ולפגע
גם כששיגור הרקטות כמעט ופסק, חמאס ממשיך להכות באמצעים אחרים - שימוש בנפלי פצצות, באביזרים אזרחיים כמו מצלמות רוורס שנלקחו מרכבים ושולבו בתשתיות לחימה, ובאימפרוביזציה קטלנית בתוך תוואי לחימה מסובך. השילוב בין תנאי השטח והיצירתיות הרצחנית, הופך את הסביבה למסוכנת לא פחות מהרקטות עצמן.
המסקנה - סבלנות ונחישות עד ההכרעה
המציאות בשטח ברורה, אין קיצורי דרך. דרושה המשך עבודה עיקשת, שיטתית ומתמשכת עד להכרעה ברורה או הסכם כניעה, שיבטיח שחרור החטופים, שליטה ביטחונית מלאה לאורך זמן, ומניעה מוחלטת של שיקום חמאס או חזרתו לשלטון. על אף הקושי הגדול הציבור נדרש לאורך הנשימה הקשה הזה למען עתיד שפוי לאורך ימים ושנים.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C