השבוע לא הצלחתי להירדם. הכותרות קפאו, המסכים שתקו, אך בתוכי סערה. "חמישה לוחמים נהרגו בצפון הרצועה", דיווחו באותיות קרות, אבל אני לא קראתי עליהם - אני נלחמתי איתם.
עשרות ימים של לחימה כתף אל כתף, נשימה ליד נשימה. בין מנהרות, בין עפר, בין תפילה לירי - זכיתי להכיר את נפשם, את עוז רוחם, ואת האמונה הגדולה והתמימה שזרמה בהם כמו דם בעורקיהם.
הם לא היו "עוד לוחמים". הם היו טהורים, בהירים, ענווים. כל אחד מהם היה ספר חי של מסירות, וכל רגע לצידם היה שיעור במידות, באומץ, באמונה. הם לא דמו לשום דבר שרואים בחדשות. הם הזכירו לי את חייליו של יהושע בן נון - לא פחות. נשאו חרב ביד אחת וגמרא ביד השנייה. הלכו למשמרת בלילה וקמו מוקדם להניח תפילין. נכנסו לעומק הקרב עם שם ה' בליבם.
הם היו אנשי דוד המלך - עזי נפש, נושאי שריון, יודעים מלחמה, אך שבריריים וקדושים ברוחם. כל מילה שלהם הייתה מדודה. כל צעד - שליחות. אני ראיתי אותם כשקר, כשעייפים, כשיש סכנה מוחשית - והם לא היססו. ראיתי את מאיר שמעון עמר, את משה ניסים פרץ, את נועם אהרון מוסגדיאן, את משה שמואל נול, ואת בנימין אסולין הי"ד - לא רק כחיילים, אלא כאחים. כאורות. כשליחים של העם הזה.
בלילות השקטים, כששכבנו על אדמת עזה בין פעולה לפעולה, הם שרו שירי נשמה ושירי גאולה. הם לא דיברו על נקמה - הם דיברו על תקווה. לא הייתה בהם טיפת ציניות. רק אמת. הם חלמו על בית, על עם, על גאולה - ולא רק דיברו על זה, אלא חיו את זה. הם ידעו שדורנו הוא דור של תחייה, של קיבוץ גלויות, של שיבת ציון. דור שבו לא רק לומדים תורה בגולה - אלא נלחמים עליה, כאן, על אדמת הקודש.
הם לא שבו. הם נפלו באותו רגע קשה - פיצוץ אדיר, צרחה מקפיאה, ואז שקט. ואני, שנלחמתי לצידם, לא שוכח. לא אשכח לעולם. אבל אינני רק בוכה - אני נושא אותם איתי. אני לוחם ממשיך. כשנופלים לוחמים כאלה, אין ברירה אלא להמשיך. הם לא נפלו לשווא. הם סללו דרך. הם קידשו את שם ה' ברבים. הם בנו, בדמם, חלק מהמקדש.
אולי חשבנו שגאולה תבוא בלולבים ובשירה. אבל היא נבנית בקורבן. והם - גיבורי הגאולה. חיילי הקב"ה. כשהם עלו למעלה, שערי שמיים נפתחו לרווחה. כי אלו לא היו רק חיילים - אלו היו קדושים חיים.
אני כותב עכשיו בדמעות. לא כסגן ראש העיר, לא כצופה מהצד, אלא כחייל. כחבר. כאח. ששתק איתם, שצחק איתם, ושקבר אותם בלבו. הלב שלי נשאר שם - באותה פינה בעזה, בין חול לחול, בין אש לאור.
יהי זכרם נצח נצחים. ונשמתם - צרורה בצרור החיים, עם כל הלוחמים הקדושים, חיילי יהושע, אנשי דוד, ואבות האומה - שזוכים לראות את בניהם חוזרים אל האדמה, ונופלים עליה כדי שנוכל לחיות בה.
הכותב הוא סגן ראש עיריית באר שבע