השבוע ציינה הכנסת 20 שנה להתנתקות. את דברי במליאה לא יכולתי שלא לפתוח במילים "אבינו מלכינו, חטאנו לפניך".
הכנסת היא-היא שחטאה בחטא ההתנתקות. היא שאישרה אותה, היא שגזרה עלינו את העקירה, הגירוש, הבריחה, ההפקרה של חבל ארץ שלם לידי הטרור, וממילא היא שגזרה גם את תוצאותיה האיומות של התוכנית הזו.
תכנית הגירוש והעקירה, הנסיגה וההפקרה, שהתהדרה בשם המכובס "תכנית ההתנתקות" היא פרק מזוויע בתולדות מדינת ישראל; היא כתם שחור משחור בספר החוקים שלנו, היא חטא ופשע שפשעה הכנסת לפני 20 שנה כלפי ארץ ישראל, כלפי 10,000 איש, אישה וילד שנעקרו מבתיהם באטימות לב, חטא כלפי אחדות ישראל; חטא איום ונורא כלפי ביטחון מדינת ישראל.
והכנסת חטאה גם כלפי תפקידיה הבסיסיים ביותר, כשאישרה את תוכנית ההפקרה הזו, תוך זלזול תהומי בחובתה לייצג נאמנה כל ח"כ וח"כ, את בוחריו, את הבטחותיו שעל בסיסן נבחר, וגם בתפקידה לשמש כגורם מבקר ומפקח, לבחון ולבדוק לעומק את הנתונים, הנימוקים, ההערכות והתוצאות הצפויות מהתוכנית האומללה והנפשעת הזו.
מטרת התוכנית, כפי שהוצגה לכנסת, הייתה "להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר. השלמת התוכנית תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים" - למקרא הדברים אי-אפשר לדעת אם לצחוק או לבכות. חשוב להבין: הגדרת המטרה חשובה ביותר, מכיון שלפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין לעקור אדם מביתו אלא "לתכלית ראויה" התואמת את ערכי מדינת ישראל. ואת התכלית הזו - חובתה של הכנסת לבדוק. הכיצד תייצר ההתנתקות מציאות בטחונית טובה יותר?
סיפרתי השבוע במליאת הכנסת כיצד ענה באותם ימים סגן ראש המל"ל דאז, איתמר יער, לשאלה החשובה הזו בדיון בועדת החוקה של הכנסת. "אם יוציאו את היהודים מרצועת עזה" - ענה - "ידרשו פחות חיילים להגן עליהם, ויפגעו בתוך רצועת עזה פחות ישראלים". - כיצד יכולים חברי כנסת אינטליגנטים לקבל נימוק כזה, כ"תכלית ראויה" לעקירת אנשים מביתם? עוד נכתב בתכנית ש"רצועת עזה תהיה מפורזת מנשק". כיצד מסוגלים חברי כנסת להצביע בעד תכנית המבוסס על "חזון" חסר-סיכוי שכזה, כשהם אמורים לדעת שבאותה עת ממש רצועת כזה כבר רוויה בנשק שנכנס אליה במהלך 12 השנים מאז הסכם אוסלו האומלל? הרי בלי קשר לאידיאולוגיה, זו פשוט התעלמות מנתוני-יסוד, וממילא גם מעילה בתפקידם הבסיסי ביותר כמפקחים על הממשלה. ואם הם מבססים על הנתון ההזוי הזה חוק - זו גם מעילה בתפקידם כמחוקקים.
העדר כל דיון אמיתי, כל בחינה רצינית של נתונים, בדיונים שקדמו לחקיקת חוק ההתנתקות, הביאו באותם ימים את חה"כ יולי אדלשטיין לזעוק מעל דוכן הכנסת: "אלוקים אדירים, אין נימוקים! איפה הנימוקים? שמעתם נימוקים בנאומו של ראש הממשלה?" - זעק.
וח"כ גלעד ארדן הצביע במליאה בכאב על האמת שמאחורי ההתנהלות המוזרה הזו: "אין טעם לנסות ולשכנע חלק נכבד מחברי בליכוד להתנגד לתוכנית" - אמר - "כיוון שהם, לצערי, פועלים תחת פחד. פחד מהתקשורת, פחד מאומות העולם ובעיקר, פחד מאיומם של ראש הממשלה ולשכתו לפטר אותם, או איומים אחרים". חברי הכנסת שמעו את כל אלה, אבל בחרו בהתנתקות. הם בחרו להתנתק, להתעלם, לא להקשיב לציבור שבחר בהם, לא לשמוע את הקולות מן השטח של העקורים, ולהצביע בעד ההפקרה וההפקרות.
סיפרתי במליאה כיצד חטאה הכנסת כלפי העקורים באטימות לב מזעזעת וחסרת פשר, כשערב ההתנתקות הוצגו בפניה נתונים קשים ביותר על היעדר מוכנות לקלוט את המגורשים. זה היה בדיון מיוחד של מספר ועדות שכונס לבדוק רק דבר אחד: עד כמה מוכנות מערכות המדינה לקלוט את 10,000 המגורשים בהיבטי דיור, בריאות, פרנסה, חינוך, ועוד. לא נמסר בדיון הזה אפילו נתון אחד שהניח את הדעת. חברי הכנסת החלו לזוע בכיסאותיהם בחוסר נוחות, ועלתה השאלה אולי ראוי לדחות את ביצוע ההתנתקות בחודש-חודשיים, כדי שייערכו יותר טוב. אבל הכל נקטע כשהגיע פתק מראש הממשלה שרון. הדיון הסתיים בכלום ושום דבר.
כיצד הגיעה הכנסת למצב אומלל כזה? כיצד מעלו חברי כנסת רבים כל כך בתפקידם הבסיסי ביותר, אטמו עיניהם ואזניהם כדי לא לראות את הזוועה האנושית והבטחונית שהם ממיטים על מדינת ישראל, ולא עצרו אפילו לרגע מריצת האמוק אל התהום?
התשובה נמצאת כנראה בדבריו הנכוחים של גלעד ארדן, על הפחד שאחז בהם. חלק ניכר מהפחד הזה נוצר באמצעות קמפיין אדיר-מימדים, שהבטיח ש"ההתנתקות תביא ביטחון", ובצדו קמפיין דמוניזציה למתיישבים המיועדים-לעקירה, כשבמסגרת הקמפיינים הללו חברי הכנסת שהעזו להתנגד לתכנית, או לפקפק בצדקתה - הוקעו, ופחדו לבטא את עמדתם. מול קמפיינים כאלה צריך לדעת לעמוד ולהחזיק באמת ביושר. רוב חברי הכנסת באותם ימים חששו לעשות זאת.
"ויאמר מלאך ה' אל-בלעם: לך עם האנשים" - מדוע מאפשר המלאך לבלעם ללכת למשימה הנוראה אליה כבר נאמר לו שאסור לו ללכת? רש"י משיב תשובה מכאיבה אך נכונה: "בדרך שאדם רוצה לילך בה - מוליכין אותו". אם בלעם בוחר להתעלם, מסרב להבין, מתעקש להמשיך בדרכו למרות שכל הסימנים מראים שזו דרך רעה המובילה לאסון - אזי הבחירה בידו, להמשיך באותה הדרך עד לאבדון "כי חלקך עמהם וסופך להיאבד מן העולם". ההשוואה קשה, ועם זאת מתבקשת: בפני חברי הכנסת באותם ימים שחורים היו כל הנתונים, כל חוות הדעת המקצועיות, כל האזהרות, כדי להבין לאיזה אסון הם מובילים את מדינת ישראל. אבל הבחירה היתה בידם, והם בחרו בה, למרבה הצער.
זהו החטא ועונשו. את מחיר הדמים של ההתנהלות הזו של חברי הכנסת דאז - אנחנו משלמים. ההתנתקות התפוצצה לנו בפנים בצורה הכי אכזרית ואימתנית; הרבה מעבר לכל מה שיכולנו להעלות בדעתנו, ואנחנו עדיין מתמודדים עם תוצאותיה. ברבות השנים, הכנסת מצאה את הדרכים לשוב בתשובה, טיפין טיפין, מחטא ההתנתקות הנורא. היא עשתה זאת בחוק החנינה למתנגדי ההתנתקות, שזכה לרוב עצום. ובחוק השיבה לחומש ולכל ישובי צפון השומרון שנעקרו. אלה צעדים רבי-חשיבות של תשובה לאומית.
את נאומי במליאה במלאת 20 שנה להתנתקות הקדשתי לא להפניית העורף לארץ ישראל, לא לפגיעה הנוראה במגורשים, וגם לא לפגיעה בביטחון המדינה. הקדשתי אותו לחובתה של הכנסת, של הממשלה, וגם של הקבינט לעשות תשובה על החטא הנורא הזה של הזלזול בחובתנו ללמוד, לבחון לעומק, ולמלא את התפקיד שלנו באופן אחראי ורציני. בבואנו לקבל החלטות הרות-גורל, בשום פנים ואופן אסור לנו לאפשר שיאכילו אותנו לוקשים. במיוחד כשמדובר בביטחון מדינת ישראל - אין לנו זכות לא להפריע, אין לנו זכות לא לחקור ולבדוק. אנחנו צריכים לבחון בשבע עיניים כל נתון, כל נימוק. הזעקה של יולי אדלשטיין, אז, לפני 20 שנה, צריכה להדהד לנו בראש כל הזמן. זו האחריות שלנו.
אסור לנו לאפשר לקמפיינים רבי-עוצמה לטרוף את דעתנו ולהסליל אותנו להחלטות שגויות. אסור לנו לסרב להקשיב לקולות שמגיעים מהשטח. חובתנו להקשיב להם. ואם הם סותרים נתונים שמוסרים לנו במקום אחר, אנחנו מחוייבים לבדוק ולהשוות. זה התפקיד שלנו, לכך נבחרנו. ואסור לנו גם ללכת אחרי מנהיג, כל מנהיג, בעיניים עצומות. "אני מתחייבת כאן שלי זה לא יקרה" - סיימתי.
ערב י"ז בתמוז, ערב ימי האבל הלאומיים שלנו על חטאי עבר, עלינו להבטיח לעצמנו לתקן גם את חטאי ההתנתקות, כולם. ובע"ה, יחד ננצח.