חמישה דברים אירעו לנו ביז' בתמוז, כך כותבת המשנה במסכת תענית. הראשון הוא "נשתברו הלוחות".
המאורע הזה בחיי עמנו, היה יכול להיות מוזכר במשנה באופנים אחרים למשל- חטא העגל. הרי הלוחות לא נשתברו סתם מדוע אם כן מציינת המשנה את המאורע הראשון באופן זה?
אם נשווה ונעמיק במה שהיה שם, נגלה דבר מפתיע. יש הבדל תהומי בין תגובת עם ישראל לתגובת משה, בואו נעשה סקירה קצרה.
העם ממתין שמשה ירד, הם טוענים שהוא היה צריך כבר לרדת. והם טועים בספירת ארבעים היום. מפלס החרדה והלחץ הקיומי עולה. מי יוביל את עמ"י? האם הם עלולים להיתקע במדבר? השטן על פי חז"ל לא נשאר בצד ומגביר את האש והם ממש נכנסים ללחץ ואפילו מדמיינים שהם רואים את ארונו של משה מרחף באוויר. זהו אין ברירה, חייבים חלילה תחליף ומיד.
משה לעומת זאת לומד תורה מפי הגבורה, והנה נאמר לו: "לך רד כי שיחת עמך", ומשה אכן יורד פוגש את יהושע שממתין לו בתחתית ההר וגם יהושע לא יודע מה קורה במחנה. לחרדתם, הם רואים את העגל והמחולות.
הקב"ה איננו מנחה את משה מה לעשות ומשה בשיא קור הרוח מתחיל לחשבן חישוב הלכתי טהור ( נשא משה ק"ו) : מה קרבן פסח שזה מצווה אחת, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו , להביא תורה שלמה לעם שכולו "מומר"? לא שייך! מחליט משה רבנו, מדעתו, לשבור את הלוחות. לימים, הקב"ה אומר לו "יישר כח ששיברת" ואף סיום התורה- היד החזקה שעושה משה לעיני כל ישראל- זו שבירת הלוחות. משה רבנו לא מאבד עשתונות ומציל את עם ישראל מקטרוג גדול, אבל הכל מונחה ע"י דעתו הגדולה והרחבה. הנה כי כן אבדן עשתונות של העם, מול מנהיגות בהירה ומדוייקת של משה רבנו.
"נשתברו הלוחות" מזכיר לנו ביום הזה, מהי מנהיגות! איך לא להכנס לסרטים, איך לחשוב בקור רוח ובשכל ישר מונחה תורה, גם כשלא כתוב ולא נאמר בדיוק מה לעשות כעת. גם כשהכל מבולבל עצור, חשוב, תחליט ותפעל.
אם תשאלו אז מדוע שבערת הלוחות היא סיבה לצום? התשובה היא כי אנחנו זוכרים זאת כאסון שלנו, כי כאומה היה לנו אז להבין שלא יטוש ה' עמו, הוא הביא אותנו עד הלום לא נטש ולא יטוש. לא ללכת לאהרון ולבקש קום עשה לנו אלוהים, הלחץ הבלבול והחרדה הן מקור הטעות. עם שמחליט בלחץ איך לפתור בעיות קשות ומציע פתרונות קסם, איננו אלא מסווה לעגל הזהב, ואילו דווקא שבירת הלוחות שנראית משהו אנטי מתבררת להיות הדבר הבונה ביותר.
שנצליח לתקן!
ושמעתי ממורי ורבי הגר"א נבנצל שליט"א שדברי אהרון קדוש ה' שאמר לעם "חג לה' מחר". זה יתקיים! והיום הזה יהפך לחג לה'.