הלחימה בעזה נמשכת, גובה מאיתנו מחיר כואב ומותירה אותנו מתוסכלים וחרדים לשלום חיילינו. אך לצד הכאב, עלינו גם להתבונן בתמונה הרחבה - ולהבין שכבר עכשיו נרשם ניצחון.
השמאל, שהוביל אותנו לאורך השנים לביצות מסוכנות דרך נסיגות מלבנון, הסכמי אוסלו וההתנתקות מגוש קטיף - ממשיך לאחוז בהגה. במקום להביט לאחור, להודות בטעות ולפנות את מקומו, הוא ממשיך להטיף ש"המלחמה מיותרת" ו"אי אפשר לנצח".
הם הבטיחו שבאמצעות נסיגות ו"עסקאות" עם הטרור ייחסך דם. בפועל, כל נסיגה רק העצימה את שפיכות הדמים. אם צה"ל היה נותר בעזה וישובי גוש קטיף היו ממשיכים לשגשג, ייתכן שהטרור החמאסי כלל לא היה צומח.
בשנתיים האחרונות איבדנו יותר חיילים מאשר בתקופות בהן שלטנו ישירות בלבנון ובעזה. במלחמה על התודעה, השמאל מנסה לקבע את התחושה שאין פתרון - ושעלינו להשלים עם קיום לצדו של רוע תמידי. אך מדובר במיעוט הזוי, עטוף בחליפות של לשעברים.
מעבר לסכנת התודעה של השמאל הקיצוני, עלינו להיזהר גם ממלכודת פנימית: תחושת חוסר סיפוק מתמשך. אמנם עדיין לא הושג ניצחון סופי - אך כבר עתה יש להכיר בכך שהושגו הישגים משמעותיים. אין כל פסול באמירה: ניצחנו - גם אם הדרך לפנינו טרם הושלמה.
החמאס - ארגון טרור השוכן במנהרות - הפתיע אותנו בהתקפה איומה בשמחת תורה. אך מאז, האריה הישראלי התעורר. הוא מחץ, ממשיך למחוץ, וימשיך עד לריסוקו המלא של האויב.
בעוד המחבלים נסוגים לעומק האדמה, הם מספרים לעצמם אגדות על "הניצחון" שלהם. תודעת השקר הזו ניזונה מהשיח הציבורי שלנו - שיח שמאפשר לאויב לשכוח את מקומו האמיתי.
רצועת עזה חרבה, תושביה הוסגו לתקופת האבן, כלי התחבורה המרכזי הוא כעת החמור - והתמונה ברורה: ידינו על העליונה.
עלינו להשלים את המלאכה - להשמיד את המחבלים, לגרש את תומכיהם וליישב מחדש את חבל עזה. אך כבר עכשיו יש לעשות זאת מתוך תודעת ניצחון. ניצחנו - בזכות ההתעוררות הלאומית, בזכות רוח העם ובזכות גבורת חיילינו שהובילה לעמידה נחושה מצד ממשלת ישראל.