בין טראמפ לסמוטריץ’ - הקרב על הקו האדום של המלחמה

באמצע יוני 2025 תקפה ישראל, בשיתוף פעולה נדיר עם ארצות-הברית, את אתרי הגרעין של איראן.

הייתה זו פעולה ישירה, מתואמת, תקדימית, שביטאה את עוצמת הברית בין ירושלים לוושינגטון תחת הנהגת טראמפ. אך מאז אותה תקיפה, הכיוון משתנה: טראמפ אינו מסתפק באיראן - עיניו נשואות גם לעזה, לשבי, להסדרה אזורית. וכמו תמיד, הוא רוצה חתימה, תוצאה, הישג ברור.

וכדי שזה יקרה - הוא דורש סיום למלחמה בעזה.

אך כאן, ניצב מולו כוח נגדי עיקש, אולי היחיד שמוכן להציב קו בלימה אמיתי: בצלאל סמוטריץ’. שר האוצר ויו”ר הציונות הדתית לא רואה במלחמה הזאת אפיזודה - אלא צומת גורלי. לטענתו, אם תסתיים ללא הכרעה - ישראל תאבד את ההרתעה, את הכבוד, ואת הביטחון.

טראמפ - כבר תקף, כעת רוצה הישג מדיני

טראמפ פועל מתוך דפוס ברור: קודם מהלומה צבאית, אחריה מהלך מדיני. הוא כבר תקף באיראן - עכשיו הוא רוצה להחזיר את החטופים, לייצר הסדרה רב-לאומית, להשיג נורמליזציה עם סעודיה, ולצייר את עצמו כמי ש”הביא שקט למזרח התיכון”.

המתווה שמתגבש סביבו כולל: פירוז עזה, מנגנון בינלאומי לניהולה האזרחי, שיקום הרצועה במימון סעודי-אמריקאי, והתחייבות של חמאס לא לחדש את הלחימה. ייתכן שגם עסקת חילופי שבויים רחבת היקף תיכלל בו.

ברקע נמצאת הבטחה אישית שנתן טראמפ לד”ר מרים אדלסון - פועלת מרכזית למען החטופים - לפעול להשבתם. זו אינה רק התחייבות מוסרית - אלא גם מהלך בעל ערך תדמיתי בינלאומי.

סמוטריץ’ - לא קונה את החלום

סמוטריץ’, לעומת זאת, רואה מול עיניו את ההיסטוריה הקרובה: תוכניות שיקום מלוות בהמשך טרור, מנגנונים בינלאומיים שלא מונעים ירי, והסכמים שהפכו לבדיחה. מבחינתו, בלי חיסול חמאס - כל הסדרה תהיה תחפושת.

הקו שלו חד: אין הסדרה לפני הכרעה. עזה צריכה להיות מפורזת לא בדיבורים, אלא במציאות. לא מנגנון - אלא שליטה. לא ערבויות - אלא נוכחות. לא פירוז - אלא שחרור. והכול, רק לאחר ניצחון צבאי.

מבחינה פוליטית, זו גם הזדמנות: אחרי תקופה בה ירדה הציונות הדתית בסקרים, סמוטריץ’ מבין שהרגע הזה יכול לייצר זהות מחודשת - לא כמי שנגרר אחרי נתניהו, אלא כמי שמחזיק קו ברור, בלתי מתפשר, אידיאולוגי וערכי.

לא רק עזה - גם יהודה ושומרון

המשמעות של מיגור חמאס איננה מסתכמת בגבולות הרצועה. חולשתו של הארגון בעזה עלולה להקרין ישירות גם על אחיזתו ביהודה ושומרון - ולפגוע בלגיטימציה ובכוחו ברחוב הפלסטיני כולו. ברגע שחמאס ייתפס כארגון מובס, מרוסק וחסר שליטה, עשויה להיחלש גם יכולתו להצית טרור בגדה, לגייס פעילים חדשים, ולחזק תאי טרור בערים המעורבות. מבחינת ההתיישבות - מדובר בהזדמנות היסטורית לייצר מרחב בטוח יותר, מרוסן יותר, ובעיקר בר-שליטה ביטחונית. סמוטריץ’ רואה במיטוט חמאס לא רק יעד טקטי - אלא תנאי לחיזוק הריבונות והאחיזה היהודית בארץ ישראל כולה.

נתניהו - הלחץ מתנקז לפתחו

ראש הממשלה מוצא את עצמו בלב הסערה. מצד אחד, טראמפ - נשיא תומך, אסרטיבי, שדורש סיום. מצד שני, הקואליציה - שסמוטריץ’ ובן-גביר מחזיקים בה את המפתחות. הוא יודע שוויתור מוקדם עלול לפרק את ממשלתו, אך גם סירוב לטראמפ עלול לעלות ביוקר בזירה האמריקאית.

התמרון ברור: להעביר את תחושת ההתקדמות מול ארה”ב, אך לנסות לדחות את ההכרעה. “עוד מבצע, עוד שלב, עוד פירוז הדרגתי”. אלא שסמוטריץ’ אינו מוכן לספוג את המשחק הזה - והבהיר כי יפיל את הממשלה אם תתקבל הסדרה שאינה כוללת הכרעה מלאה.

דעת הקהל - בין רצון לשקט לחשש מהשקר

בציבור הישראלי קיימת תחושת עייפות. משפחות החטופים מבקשות פתרון. תושבי הדרום כמהים לשגרה. אך רבים בציבור הלאומי והמסורתי תומכים דווקא בקו שמוביל סמוטריץ’ - שדורש לסיים את הסאגה עם חמאס אחת ולתמיד, ולא לחזור למעגל הדמים של הסדרה-ירי-תגובה.

הפער בין “רצון לשקט” לבין “שאיפה לניצחון” הוא לב המחלוקת הציבורית - ונתניהו מנסה ללכת בין הטיפות. אבל ככל שהלחץ הבינלאומי יגבר - השבר הזה רק יעמיק.

הקרב בין טראמפ לסמוטריץ’ איננו עוד מאבק פוליטי - הוא מאבק בין עולמות: בין תפיסה גיאו-פוליטית שמבקשת הישגים נראים לעין, לבין חזון יהודי-ביטחוני שמאמין בערכים, בייעוד, ובניצחון אמיתי. בין “לסיים את המלחמה” - לבין “לנצח אותה”.

ההכרעה - תעצב את ישראל של העשור הבא.

הכותב הינו יועץ אסטרטגי