"תגיד," הוא פנה אליי בתסכול, "מה אני עושה עם המתבגר שלי? אתה קולט שהוא בוהה בטלפון שלו מעל שמונה שעות ביום? זה הגיוני? מה נהיה?"
זו הייתה כבר השיחה העשירית השבוע שקיבלתי מהורים מתוסכלים שלא מבינים מה קורה עם הילדים שלהם. רק נגמר בית הספר - ופתאום כל הגבולות נפרצו.
"יש לך חסימת הורים על הטלפון?" שאלתי.
"לא. והאמת? אני לא יודע כמה אני בכלל מאמין בזה. הוא עולה לכיתה ט'. לא בטוח שהוא בשלב של 'חסימת הורים'... אתה יודע, זה לא ילד בכיתה ד'. יש היום בעולם ארגוני טרור שמציידים נערים בגיל הזה בקלצ'ניקוב ושולחים אותם לחזית."
חשבתי על הדברים שאמר לי ההורה הזה - שהוא גם חבר טוב שלי.
זה הזכיר לי ראיון שקיימתי לפני כחצי שנה עם ראש החמ"ד, הרב יוני סמואל, שסיפר לי סיפור נפלא על נער שרבץ כל היום במיטה וצפה בתכנים שלא תואמים את הרוח הדתית שלו. יום אחד, דודו הביט במקרה בטלוויזיה ואמר לו:
"תגיד, זה מה שאתה רואה? זה נראה לך מתאים לכיפה שעל הראש שלך?"
הנער לא התבלבל וענה:
"אחלה. יש לך משהו אחר להציע לי? איזו אלטרנטיבה מעניינת?"
הדוד ההמום חשב וחשב - ולא מצא תשובה.
ואז חשבתי על כל ההורים - כולל אני, כמובן - שלא מפסיקים להעיר למתבגרים שלהם על התכנים שהם צורכים: פוסלים, מזלזלים, לועגים - "זה תת רמה", "זה צהוב", "מה זה השטויות האלו בכלל"... אבל בעצם - לא מציעים אלטרנטיבה ראויה.
אז הנה תמצות הטור הזה:
רוצים שהילדים שלכם לא ישקעו מול המסכים שמונה שעות ביום?
מצוין. תציעו להם משהו אחר שיעניין אותם.
צאו איתם לסיבוב. שבו לקפה, שוקו סויה או מה שבא לכם. אפילו תראו איתם סדרה על ספורט בנטפליקס (יש סדרות על ויניסיוס, בקהאם, ונבחרת החלומות של ארצות הברית בכדורסל). ואם הם לא בעניין של ספורט - נסו ביוגרפיות של אישים מעוררי השראה, כמו צ'רצ'יל.
רק דבר אחד - אל תשללו בלי להציע חלופה.
בדיוק כמו באותו מקום עבודה שבו אף עובד לא רצה להציע רעיונות חדשים, כי כל הצעה זכתה מיד לשלילה מצד הקולגות. עד שיום אחד, המנכ"ל קבע כלל חדש:
רוצים לשלול הצעה של קולגה? נהדר. רק אם יש לכם הצעה אחרת במקום.