בראיונות שפורסמו בגיליון מיוחד של 'ידיעות אחרונות' לרגל 20 שנה להתנתקות, הביעו גלעד שרון, דב ויסגלס ויונתן בשיא עמידה מלאה בהחלטותיהם, גם לאור הטבח בדרום. "לא טעינו", אמרו איש-איש בדרכו.
מנגד, דניס רוס ודנה ספקטור הביעו חרטה: "במקום לקבל את הכאב, הפכנו אותם לתוקפנים".
ביום שישי האחרון רכשתי עותק של 'ידיעות אחרונות' - העיתון עליו גדלתי, העיתון שעדיין מונח בסופי השבוע בבית הוריי ובבית הורי אשתי. על שערו נכתב: "מצורף גיליון מיוחד - 20 שנה להתנתקות", והסקרנות גברה. קראתי כמעט כל מילה, חלק מהראיונות אף פעמיים, בניסיון להבין אם משהו השתנה - אם מישהו מהמעורבים מביט לאחור ומכיר בטעות.
הדמות המרכזית בגיליון היא רענן שקד, שפרסם טור דעה פותח ושלושה ראיונות נלווים עם גלעד שרון, דב ויסגלס ויונתן בשיא. כותרת הטור שלו קובעת, "לשחרר את רגשות האשם - ההתנתקות מעזה הייתה מוצדקת גם לנוכח 7 באוקטובר", ומשם הטון ברור: "אם לא טעיתי, לא אשמתי". שקד שואל את שרון, "7 באוקטובר שינה משהו לגבי התפיסה שלך את ההתנתקות?", ושרון נותר איתן בעמדתו, כשהוא עסוק בעיקר בהאשמת נתניהו.
ויסגלס, אבי "מפת הדרכים", טוען כי "אסון 7 באוקטובר לא נובע בשום דרך ממה שקרה בעזה בקיץ 2005", ואילו יונתן בשיא, מי שעמד בראש מנהלת ההתנתקות, כותב שקד, "כעת בן 77, עדיין מתקשה לראות איפה, אם בכלל, טעה". גלעד שרון הזכיר את מאה המשפחות שעדיין חיות בקרווילות בניצן, אך גם בכך לא נשמעה חרטה.
גם ראיון נוסף עם אלוף (מיל') גרשון הכהן, מפקד ההתנתקות, לא שינה את התמונה. הכהן תיאר את המהלך כ"מעשה מתועב", הדגיש שמדובר ב"גירוש" ואף קשר בין קיץ 2005 לסתיו 2023, אך סירב להודות בטעות. לדבריו, "אני הצלתי את מפעל ההתנחלות". כל המרואיינים, כל אחד בדרכו, טענו כי לא טעו - ומכיוון שכך, אינם נושאים באחריות.
לעומתם, דניס רוס, לשעבר שליחו של נשיא ארה"ב למזרח התיכון, דווקא הודה בכישלון: "היינו חייבים לדעת מראש שזה מה שיקרה אם ישראל תקום ותצא, תזרוק את המפתחות ותקווה לטוב... עם יד על הלב, לא חשבתי ש-7 באוקטובר זה משהו שיכול לקרות".
דנה ספקטור, בטור שסגר את הגיליון, שיתפה בתחושת אשמה מאוחרת: "אני צופה בעוד ועוד כתבות מצולמות שפורסמו בתקשורת באותה התקופה ולא מאמינה למה שאני רואה שם... התקשורת כולה ביצעה חטאים נבזיים שמעולם לא ביקשה עליהם סליחה. במקום לקבל את זה שהם בסבל גדול הפכו אותם לתוקפנים אלימים שיש לפחד מהם... אני יודעת, נהוג להאשים בזה רק את נתניהו, אבל בא לי שניקח אחריות פעם אחת. כמו למשל להאמין שיש רק צד אחד חכם וצודק והצד השני הוא הזוי".
ברקע הדברים, מציאות מדממת. גם היום, דם אחינו ואחיותינו טרם יבש, והמנהיגות הישראלית ממשיכה להימנע מהודאה בטעות. אין טעויות - ולכן גם אין אשמה.
תחושת קושי נוספת התעוררה כששמואל רוזנר הציג סקרים עדכניים, מהם עולה כי רוב הציבור הישראלי לא חש שטעה, להיפך - עמדותיו התקשחו. "הכרתי גם כמה אנשים שנסדק בהם משהו, אבל אני חייב להודות שככל שחולפים הימים הם שבים לעמדות הראשונות שלהם", נכתב.
ביום י"ז בתמוז, בו נאמר בתפילת שחרית מפי ירמיהו הנביא: "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי", מתחדדת התחושה: המחיר העיקרי איננו נובע מהטעויות - אלא מההתכחשות להן. מי שלא טועה, לא אשם. זה כל כך ישראלי, וכל כך לא יהודי.