בעקבות חשיפת תחקיר הקרב באופקים, שוחחנו עם ד"ר נתנאל פלמר, חוקר מודיעין וטרור מהמחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן, שכתב ספר מקיף על דרכי איסוף המודיעין של חמאס.
לדבריו, חמאס פועל במרחב מודיעיני שונה בתכלית מזה של ישראל, אך דווקא בשל חולשות מבניות בדמוקרטיה הישראלית - הוא מוצא יתרון ברור.
"המערכה בין ישראל לחמאס היא א-סימטרית. מדובר בצבא מול ארגון טרור בעל מאפיינים של סמי-מדינה, ולכן גם תפיסות הלחימה והמחשבה המודיעינית שונות לחלוטין", מסביר ד"ר פלמר. "חמאס משתמש במשאבים הדמוקרטיים של ישראל - חופש ביטוי, רשתות חברתיות, תקשורת פתוחה - כדי לחשוף מידע שצה"ל אפילו לא מנסה להסתיר".
ד"ר פלמר מציין כי המידע אותו מחפש חמאס אינו סודות מדינה, אלא נתונים פשוטים: סדרי סיור על הגדר, מבנה בסיסים, מיקומי מגורים.
"לקראת השבעה באוקטובר, חמאס לא היה צריך אמצעים מתקדמים כדי לבנות תיק יעד לקרב בנחל עוז. מאות תמונות תמימות שהעלו חיילים ברשתות הספיקו לכך. חיילת שמצטלמת עם טוסטים בפרגולה, ובסוף - זו בדיוק הפרגולה שמותקפת".
לדבריו, גם דובר צה"ל תורם, לעיתים בלי כוונה, לבניית מודיעין של האויב. "כתבות מצולמות מתוך בסיסים, שידורי טלוויזיה, תיעודים מהשטח - כל אלה נאספים ומנותחים. כל מוצב, בסיס או יישוב - מקבל תיק מודיעיני שמבוסס ברובו על מידע גלוי".
בהתייחסות לתחקיר מאופקים, מציין פלמר כי חמאס כיוון את התקיפה לשכונה ספציפית ללא ממ"דים. "הם ידעו מראש שתושבי האזור יימלטו למקלטים עם תחילת הירי - ושם קל יותר לבצע טבח. מדובר בידע גלוי שנאסף מהתקשורת ומהצהרות רשמיות. אין דרך להסתיר את זה במדינה שממפה ממ"דים כחלק מהיערכות אזרחית. אבל צריך להבין: חמאס מרכז את כל הנתונים הללו לתיקי יעד - ומשם הדרך לתקיפה קצרה".
בעבודת התחקיר שלו על המודיעין החמאסי הגדיר זאת ד"ר פלמר יחד עם עמיתו ארז מגן, כ"הסוד הבלתי מסווג", ביטוי שהוא אוקסימורון המבטא את האנומליה שבה מידע שנחשב ערכי מאוד עבור האויב מוצא את עצמו חשוף במרחב מבלי יכולת לשמור עליו בסוד.
לדבריו, יש אמנם גבולות למה שניתן להסתיר, אך נדרשת מדיניות זהירה יותר. "אי אפשר להעלים ג'יפ שנוסע על הגדר, אבל כן אפשר לבצע פעולות הונאה או ליצור ערפל קרב. בדובר צה"ל, למשל, נדרשת בחינה מחודשת של מדיניות החשיפה - גם אחרי השבעה באוקטובר יש תמונות שניתן היה לוותר עליהן. כתבה בלי תמונות יכולה להספיק".
פלמר מתריע גם מפני מגבלות הצנזורה: "מאז שנות השמונים הצנזורה הצבאית כמעט אינה יכולה לפסול חומרים. זה מחייב אותנו לשאול מחדש מה הגבול בין זכות הציבור לדעת לבין צורכי ביטחון".
הוא מדגיש שהאחריות אינה רק של הצבא: "האזרחים הפכו לספקי ידע. אין היום חוק שאוסר לצלם בור פגיעה מטיל - אבל כל תמונה כזו נשלחת מיידית לאויב. זה מחייב חינוך לאחריות אזרחית, לא רק הסברה נקודתית".
בפרק נרחב בספרו עוסק פלמר במודיעין האנושי: הפועלים העזתים, שזכו לאישורי עבודה בישראל - לעיתים בתמורה לריגול. "חמאס הפעיל גם בני משפחה מאוחדת - עזתים שנישאו לערבים ישראלים, שניצלו את חופש התנועה. יש מקרים שתצפיות נאספו על סוללות כיפת ברזל - רק מתוך נוכחות בשטח, ללא מצלמות".
גם בימינו, מציין פלמר, חמאס ממשיך לאסוף מודיעין תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. "יש פריצות למצלמות, מתקפות סייבר על טלפונים של חיילים, האזנות וחדירה לרשתות. חלק מהיכולות האלה מופעלות מתוך עזה, אך רבות מהן מגיעות ממפקדות חמאס בחו"ל".
הוא מתאר מקרה שבו פלוגה צה"לית עשתה על האש בעזה, צילמה את האירוע, פרסמה ברשת - וחמאס ידע תוך דקות היכן הם נמצאים. "זה בדיוק המידע שהם צריכים".
לסיום מציין ד"ר פלמר כי דווקא עודף המידע שברשות חמאס וחיזבאללה הוביל לעיתים לכישלון ניתוחי. "הם לא ידעו להעריך את עוצמת העמידה של ישראל. סינוואר לא שיער שישראל תחזיק שנה וחצי בתוך עזה. נסראללה לא העריך שנכה בו בעוצמה כזו. הם רואים את ישראל דרך עדשת התקשורת - שמציגה בעיקר את הרע, ומקבלים רושם מוטעה על הרוח הישראלית האמיתית. אבל כשעם ישראל מחליט לקום - זה כבר סיפור אחר לגמרי".