שירו רווי התוכחה של שאול טשרניחובסקי, "רֵאִי אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים", שפורסם בשנת תרצ"ח, נותר רלוונטי גם בימינו. נדמה כי אנו חיים במעגל של שיגעון יומיומי חסר הסבר, סחרחורת מתמדת שלא מצליחה להיעצר - וזאת למרות ההיגיון הפשוט, ולמרות ניסיון החיים היהודי המצטבר לדורותיו. אך כל אלו אינם באים לידי ביטוי מעשי.
קחו לדוגמה את סאגת מינוי ראש השב"כ: כולם מסכימים שחייבים למנות. ובכל זאת, המינוי מתעכב חודשים בשל יוקרה, פוליטיקה, משפטיזציה וסיבות שאינן ענייניות. הראש הקודם היה צריך להתפטר מזמן - או להיות מפוטר - אך "היועצת המשפטית" דאגה לעכב את סיום כהונתו, ואיש לא הצליח להבין מדוע. אם שירות הביטחון הכללי מסוגל לתפקד ללא ראש - אולי אין צורך למנות בכלל. חסכנו משכורת.
מתגנבת התחושה שהמחסום האמיתי הוא לא הכישורים של המועמד אלא הכיפה שעל ראשו. לא פחות.
והנה, כאילו בתזמון מכוון, קראנו בהפטרת פרשת השבוע על יפתח הגלעדי, שמונה לראש הצבא אחרי שגורש מביתו. כשהתבקש לחזור ולהנהיג, שאל את מנהיגי העם: "הלא אתם שנאתם אותי וגרשתם אותי?". והתשובה הייתה ברורה: "עתה שב אתה, כי צר לנו - ונלחם." טובת העם קודמת. המלחמה לא מחכה. ואצלנו? טובת המדינה נדחקת לטובת חשבונות פוליטיים קטנים.
הרמטכ"ל הנוכחי? תופעה חריגה כשלעצמה. נדיר שצה"ל מחזיר רמטכ"ל שפרש זה מכבר. בדרך כלל, במצבים כאלה, קוראים לסוסים הצעירים - כמו במקרה של אשכנזי או גנץ. אך הפעם נבחר זמיר, שוב, בלי הסבר ציבורי, ובלי לשדר תקווה לעתיד. התחושה היא שצה"ל מדשדש. ואין הסבר.
דוגמה נוספת לבזבוז המשווע: עופר וינטר, אחד ממפקדי הלחימה הטובים ביותר בצה"ל, ישב שנה שלמה בביתו, בעיצומה של מלחמה, ללא תפקיד. במקום למנותו לפרויקטור בעזה - שחררו אותו. ולמה? אולי שוב - בגלל אותה כיפה. בגלל אמונתו. אותה אמונה שכבר אינה נחלתו הבלעדית של הציבור הדתי, אלא חדרה לעומק רוחם של לוחמים מכל המגזרים. והמספרים מדברים בעד עצמם.
כיפות רבות נראות בצה"ל, אך כמעט שאינן מגיעות לדרגות הבכירות. מעולם לא היה רמטכ"ל דתי, ומספר האלופים הדתיים - זעום. זה לא הגיוני, לא סביר ולא ראוי. אם צה"ל באמת רוצה להתקדם - עליו להפסיק להחרים את טובי הלוחמים שבו רק בגלל סממן דתי.
ובינתיים, אנחנו משלמים את המחיר. הצמדת מטען לנגמ"ש לא אמורה לקרות, בטח לא יותר מפעם אחת. מקרים שבהם לוחם נותר לבדו בזירה מול מחבלים - אסור שיקרו. השכל הישר פשוט אינו קולט את מה שמתרחש. והלב - נשבר.
מדינה הנלחמת על חייה אינה יכולה להרשות לעצמה מחדלים כאלה. והציבור - אינו טיפש. הוא רואה. הוא חש. הוא מבין. ולכן - הגיע הזמן להתבגר. הגיע הזמן לנצח.
את הוויכוחים והמאבקים תשמרו ליום שאחרי. עד אז - תנו לנצח.