בעקבות פרסום תחקיר הקרב במחנה מחקר ופיתוח (מו"פ) בבוקר השבעה באוקטובר, קרב בו נפלו ארבעה מלוחמי הבסיס, בהם עמיחי רובין הי"ד, שוחחנו עם ישי, אביו של עמיחי, המשחזר את קורות הקרב שהחל במתקפת הרקטות סמוך לשעה שש וחצי בבוקר.
עמיחי וחבריו הוקפצו בשש וחצי בבוקר כשרובם יחפים או עם כפכפים וללא ציוד לחימה. עמיחי אחז במקלע הנגב ויחד התכנסו בחדר האוכל של המוצב. ישי מספר כיצד בדקות הראשונות, כאשר טרם התבררו ממדי האירוע, קיטרו הלוחמים על כך שהאזעקות וההתראות הורסות להם את בוקר החג, ואולם בעשרה לשבע שמעו צעקות בערבית וירי נק"ל מתוככי הבסיס. ההבנה שמדובר באירוע גדול בהרבה מכפי שחשבו הגיעה כאשר RPG נורה אל דלת חדר האוכל שבו שהו.
"בבת אחת הם עברו מהמתנה לסיום האזעקות למצב של לחימה והסתערות כשהם מבינים שיש בבסיס עשרות מחבלים. מפקד המחלקה קיבל החלטה שבמצב הנוכחי, ללא כוננות וציוד, עליהם להגן על חדר האוכל כדי שמחבלים לא ייכנסו אליו", מספר ישי.
שילה ראוכברגר, המ"מ, הציב את עמיחי בפתח חדר האוכל ומשם ניהל קרב בדבקות ומסירות. כינו אותו 'רובין הנעול', מספר האב, ואכן, הוא "ננעל" על המשימה. "אנחנו שומעים סיפורים מסמרי שיער מהחברים שלו. בשבע וחצי הוא כבר נפצע ביד מרסיסים, לקראת השעה שמונה הוא כבר היה גם עם פצע ברגל וכשהוא מדמם אמרו לו 'רובין, לך אחורה, נחליף אותך', אבל הוא היה נעול על הנגב, מפוקס ויורה לעבר כל דמות שהוא רואה והורג אותם. הוא כנראה היחיד שראה את המחבלים שהתקרבו לפתח חדר האוכל. הקרב שלו הסתיים עם כדור שהוא קיבל מתחת לעין, שפשף את המוח ויצר שם בצקת. הוא עדיין המשיך עוד עשר דקות ומה שגרם לו לעזוב את הנגב היה רימון שנזרק לעברם והעיף אותו. זו הדרך היחידה שבה הצליחו לשחרר אותו מהמשימה".
"עמיחי היה גיבור ענק בנופלו אבל היה גם גיבור בחייו", אומר האב ומספר על התובנה שקיבלה המשפחה כאשר הוזמנה למעמד שחזור הקרב ומתוך כך התברר שעמיחי בחר באותו בוקר להמשיך להילחם על אף שהבין היטב את מצבו כשנפצע ויכול היה לסגת לאחור. "הוא ידע שהוא עכשיו הכי טוב בעמדה שלו", אומר ישי.
התחקיר קובע כי שילה ועמיחי הצילו את עשרות החיילים ששהו בחדר האוכל, ולכך מוסיף ישי את הצלת הישובים שהמחבלים לא הגיעו אליהם בעקבות הקרב במו"פ דרום שבלם אותם, ובנוסף לכל זאת "חמישה אנשים קיבלו איברים שלו, אלו אנשים שאנחנו בקשר איתם וחיים היום בזכות עמיחי".
ישי מחזיר אותנו גם לרגעי ההחלטה על תרומת איבריו של עמיחי שנפטר ביום שלישי בבוקר לאחר מאמצים רבים של צוות הרופאים. בשעה 7:50 הגיע למשפחה פרופסור שעדכן על החלטת הוועדה לקבוע מוות מוחי וציין כי למען הפרוטוקול הוא צריך גם לשאול אם המשפחה מוכנה לתרום איברים. "אמרנו לו שעמיחי, מי שאין חבר שיכול לומר שהוא לקח משהו לפניו או שלא דאג לו לפני שהוא דאג לעצמו, אז לא לפרוטוקול, אתה יכול להתקדם עם תרומת האיברים".
את העובדה שאיבריו של הבן מאפשרים חיים של חמישה אנשים אחרים רואה ישי כהמשכיות החיים, גם אם לא כנחמה. המשכיות החיים היא גם בשני הנכדים שנולדו להוריו מאז וגם בגיוסו של אחיו, ידידיה, לגדוד 51 בגולני, הגדוד של עמיחי. "אנחנו מבינים שאנחנו חלק ממערכה גדולה וזה חלק מהיכולת שלנו להמשיך קדימה, ההבנה שאנחנו חלק ממשהו ענק, עם ישראל, עם עוד כל כך הרבה גיבורי על. אני לא מבין במה אנחנו, משפחת רובין, זכינו בבן כזה, ואיך עם ישראל זכה בילדים כאלה, לא רק אלה שנפלו אלא גם אלה שחיים ונלחמים. צריך לזכור גם אותם. הם גיבורים גדולים. לא חייבים למות כדי להיות גיבור".
"הבטחנו לעמיחי ליד מיטתו בשעה שתיים בצהרים לפני שנפרדנו ממנו, שנהיה חזקים, שנמשיך, ועכשיו ידידיה היה שלושה חודשים בעזה ועכשיו הוא יוצא לקורס מ"כים. לא רצו לתת לו להיכנס אבל הוא נלחם על כך", אומר ישי ומדגיש כי מעבר לתחושת הצורך לנקום באותם מחבלים שביצעו את הטבח, מה שמניע את ידידיה ואת כולנו הוא ההבנה הגדולה יותר, שעל הטוב לנצח את הרע, "להשמיד את הרע כדי שיהיה טוב יותר בעולם. זו התחושה שאני מרגיש וזו הרוח שהלוחמים הולכים איתה. היה חשוב לידידיה להיות חלק מזה, ואנחנו הבנו שאם אנחנו חלק מהתהליך הגדול הזה, אנחנו חייבים לאפשר לו את הדבר".
האם ההורים והמשפחה יכולים היו לשער שבביתם גדל וצמח גיבור שכזה? ישי משיב ואומר כי בוודאי לא ניתן היה לשער את האירוע הגדול שתקף את כולנו "אבל עמיחי היה גיבור גם בחייו. אשתי תמיד מזכירה לי שכאשר הגענו לבית החולים בשעה שתים עשרה וחצי בלילה במוצאי שמחת תורה, היא שאלה אותי אם אני מופתע שעמיחי קיבל כדור בראש. אמרתי לה שלא. הגבורה שלו הייתה נוכחת בכל חייו, בהתפתחות, בעבודה על המידות, הגבורה הענווה והצניעות. הייתה בו העקשנות הזו מגיל מאוד קטן יחד עם טוב לב מאוד ענק. אי אפשר היה לדמיין "סרט" כזה, אבל זה בהחלט מאפיין את החיים שלו ב-23 השנים שלפני".
על דרכה של המשפחה להתמודד עם האבדן והשכול, אומר ישי כי הלב אמנם קרוע והעין בוכה, אבל עם זאת קיים החיפוש אחר הצמיחה מתוך המשבר, כאותו משבר היולדת. "לשם אנחנו מובילים את עצמנו ואת הילדים ואנחנו ממשיכים, אני בניהול בכיר בשירות המדינה ואשתי בעבודה מלאה והעבודה השנייה שלנו היא ההנצחה של עמיחי, לספר עליו בכל מקום שמזמינים אותנו ולדבר עליו כדי להאיר את האור שלו. זו החלטה שקיבלנו להמשיך את החיים, החלטה שאני פוגש אצל הרבה משפחות והיא נותנת כוח ומחברת למהות של הילדים כפי שאנחנו מגלים במכתבים שהם השאירו. זה דור מטורף".
בהתייחס לתחקיר שפורסם אומר ישי כי הוא שמח שהתחקיר חיובי במהותו. "מאוד חששנו שכמו הרבה תחקירים יתמקדו גם בו במחדלים. בתחקיר הזה התמקדו בגבורת החיילים וטוב שכך, כי הייתה כאן גבורה עילאית כמו בהרבה מקומות בגזרה".
ובאשר לדרישה העולה להקמת ועדת חקירה ממלכתית או אחרת, מדגיש ישי כי הדרישה להקמת ועדת חקירה לא נועדה לנקום במישהו או למצוא אשמים אלא כדי לתקן וכדי למנוע אירועים שכאלה בעתיד. "אנחנו עדיין במלחמה וכולם עסוקים, אבל אנחנו מאוד מקווים, מייחלים ודורשים שיהיה חקר אמת כדי להבין מה קרה כדי שלא ניפול פעם נוספת", הוא אומר ומציין כי במפגש עם האלוף שהציג בפניהם את התחקיר, אמר האלוף שעיקר הכשל היה הקונספציה, "אלו המילים שלו ולא שלנו", מציין ישי וחותם: "את הבן לא נחזיר, ולכן אנחנו הרבה פחות עסוקים במציאת אשמים. אנחנו עסוקים בהמשך בניית האור שלו".