ואם תשאל את אנשי ה'אֲבָל', הם יגידו לך שהמשימה הביטחונית היא הראשונה במעלה. ויודו שבלי מספיק חיילים נהרגים הבנים בלחימה ובאותה נשימה ירוצו לנחם, במילים גבוהות, משפחה שכולה. וידברו בפאתוס על שליחות, נתינה, ומסירות ויהללו את ההקרבה.
אֲבָל יש להם 'אֲבָל'. "אֲבָל אי אפשר לחוקק עכשיו חוק גיוס כי אסור להפיל ממשלה באמצע מלחמה" - כך יאמרו חברי קואליציה.
"אֲבָל אי אפשר לתמוך בחוק מבחוץ כי קודם כל חייבים להפיל את הממשלה הרעה" - יאמרו אנשי האופוזיציה. "אֲבָל שילכו כולם חוץ ממי שלומד וחוץ ממי שפשוט התמזל מזלו להשתייך למגזר" - יאמרו העסקנים.
כי תמיד, ובכל ממשלות ישראל, יש כרגע נושא יותר דחוף ובוער. ולמרות שעכשיו בנים נהרגים. ולמרות שמילואימניקים נשחקים. ולמרות קריסת נשים וילדים שגדלים כיתומים, הם, כולם, רק מבטיחים: ש"באמת עוד מעט זה קורה" וש"יש 'תהליך' - אתה לא רואה?" ו"נשבעים כשאנחנו נהיה בשלטון זה בטוח יקרה".
והם, כולם כולם, בונים על אנשים אחרים, שאין להם אֲבָל ומעצורים. והם, עייפים וטרופים, ממאות ימי מילואים, בלי אֲבָל הם הולכים. ומשרתים. ונלחמים. ונושאים עליהם את העם, ובאופן די אבסורדי גם את המנהיגים וגם את המשתמטים.
וביניהם, ביום ראשון הקרוב, ילך בני, האח השכול, לעוד שבעים ימי מילואים. ואנחנו נפסיק לנשום מפחד אותה דפיקה בדלת, והוא יאמר "אבל אבאמא חייבים - כי אין אנשים".
אז "אנשי אֲבָל" כולכם דעו שהגיע הזמן לשינוי. והגיע הזמן לשים את החיים בראש סולם הערכים. ולחוקק חוק אפקטיבי, ואם לא, נדאג שיבואו אחרים, שבלי שום סייגים ובלי שום אֲבָל ותרוצים, יגייסו סוף סוף את כל המשתמטים.