פסק הדין של בג"ץ שהתיר לנשים לגשת למבחני הרבנות עורר דיון סוער. מטבע הדברים, עיקר השיח נסוב סביב שאלת הסמכות: מי קובע בענייני רבנות - בג"ץ או הרבנות הראשית.
אבל דווקא בשעה כזו, ראוי לעצור ולשאול שתי שאלות עמוקות יותר, שקדמו לוויכוח הפוליטי:
1. האם נשים יכולות לשמש מורות הוראה?
2. מה הערך של מבחני הרבנות עצמם - לגברים ולנשים כאחד?
נשים כמורות הוראה - שאלה תורנית ותיקה
הסוגיה האם נשים יכולות להורות הוראה קיימת מדורי דורות. יש מקום לומר שמי שלא מצווה ללמוד תורה, במובן המלא, גם אינו רשאי להורות הלכה. לפיכך יש מן הפוסקים שהגבילו תפקידי הוראה לנשים [שע"ת תסא ס"ק יז], ויש שלא ראו מגבלה מהותית [פת"ש חו"מ ז סק"ה בשם ברכ"י], ויש גם מעט תקדימים לכך בדורות שעברו, שראויים להתייחסות בפני עצמם. מכל מקום, זו שאלה תורנית מובהקת, וניתן וראוי לדון בה באופן ענייני, ככל סוגיה הלכתית אחרת.
כמו כן יש כאן שאלה של הנהגה: האם נכון, מבחינה רוחנית, לטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים, על ידי יצירת מערכת של סמיכה לרבנות לגברים ונשים כאחד? האם יש בזה יישום של רצון התורה או שמא היענות לרוחות הליברליות של הדור? כמובן זה לא סותר, ויכול להיות שרעיון שהגיע ממקום ליברלי הוא יותר מכוון לרצון התורה מאשר רעיון שמרני, ובכל זאת, זוהי שאלה רוחנית, תורנית וערכית, הנוגעת לשורשי התורה והנהגתה בדור, וראויה להיות מוכרעת בבית המדרש.
המצדדים בעמדה שיש לפתוח לכולם את שערי ההוראה, ללא כל הבדל בין גברים לנשים, הם מיעוט מקרב רבני ישראל. פניה לבג"ץ על מנת להכריע בשאלה תורנית לגיטימית, היא ניסיון לכפות עמדה של מיעוט קטן בכלים לא־תורניים. מדובר בניסיון לעצב את מוסד הרבנות בצלמו של הריבון האזרחי, לא של הריבון ההלכתי. יש כאן הפיכה של ההלכה היהודית במדינת ישראל להלכת־כל־אזרחיה.
אך אין להתפלא, שכן אותם גופים שהגישו את הבג"ץ רודפים את הרבנות שנים רבות, עוקפים את פסיקותיה בכל הנושאים המהותיים ומנסים לכפות עליה בכלים אזרחיים את האג'נדות ההלכתיות שלהם, הגם שהינן בדעת מיעוט. מיעוט קטן מאד.
אבל אשמים אנחנו
אמנם אני רוצה לגעת כאן בשאלה שלדעתי היא משמעותית יותר, הנוגעת לסיבה שגופים ליברליים יכולים בכלל לתבוע לפתוח את מבחני הרבנות לנשים, והיא אופי ואופן בחינות הסמיכה לרבנות.
כידוע אין חכמת התורה כשאר החכמות, ועיקר התורה היא על ידי מסירתה מרב לתלמיד. תהליך המסירה מחולק לשניים:
א. עמל ויגיעה ימים כלילות בעומק התלמוד והפוסקים, בעיון ובהיקף.
ב. קשר אישי ועמוק עם תלמידי חכמים ומורי הוראה, מתוך היכרות והשפעה אמתית של דרכי הפסיקה ושיקול הדעת העדין בהוראה להיתר או לאיסור.
למעשה, על פי היכרותי, רובם הגדול של המוסמכים להוראה לא עברו תהליך שכזה: ברוב הכוללים בהם לומדים למבחני הרבנות משננים באופן מלאכותי סיכומים תמציתיים ללא עמל בלשון התלמוד והראשונים. יש לי יסוד גדול להניח שרוב הנבחנים על הלכות שבת מעולם לא למדו בעיון את מסכת שבת, ואפילו לא פרקים נבחרים ממנה. שורה פה ושורה שם כדי לזכור את השורה הרלוונטית למבחן, ובדרך הטבע לשכוח מיד אחרי. רוב לומדי איסור והיתר לא למדו בעיון את הפרקים הרלוונטיים בחולין ועבודה זרה. והוא הדין לגבי מסכת נדה לנבחנים על הלכות נדה.
לצערי אני מכיר מקרוב אף נבחנים לא מעטים שלא למדו בית יוסף ושולחן ערוך אפילו פעם אחת על הסדר, אלא סמכו על ספרי קיצורים היוצאים לאור חדשים לבקרים.
יש גם קורסים מזורזים של שעתיים־שלוש בשבוע המכינים את הנרשמים למבחני הרבנות באופן יעיל. חלק לא מבוטל מהם הנם קורסים דיגיטליים, וללא שום בדיקה על דמותו הרוחנית, מידותיו וידיעותיו האמתיות של הלומד.
(בחיפוש בגוגל של "קורס רבנות" אפשר להתרשם בעצמכם).
"גדול שימושה יותר מלימודה" [ברכות ז, ב] - ובמתכונת הנוכחית אין לימוד, וכל שכן שאין "שימוש".
לאור העובדות הללו מתבהר לפנינו, שמבחני הרבנות עברו חילון. ערכם למסורת התורה והרבנות - הוא ככל תואר באוניברסיטה במקצועות ההומניים, הדורשים בעיקר זיכרון לטווח קצר.
ממילא אין הבדל בין גברים לנשים, דתיים או חילוניים, בני דת משה ויהודית לבני דת אחרת: אם יש מבחנים הם צריכים להיות פתוחים לכולם, ולא להתיימר לשקף שום דבר וחצי דבר על דמותו הרוחנית של הנבחן וסמכותו כחלק משלשלת הרבנות בישראל.
הדרך לפתרון
אם מסורת־הרבנות יקרה לנו, צריך לבנות מערך אחר, שישקף באמת את השתלשלות השמועה מדור לדור, את הגדלות התורנית האמתית של המוסמכים, ויסנן את מי שמתיימר לקבל תעודת סמיכה על ידי מבחן זיכרון.
המערך צריך להיות מושתת על שלושה עוגנים:
א. שנים רבות של לימוד בישיבה, סדרים מלאים ברצף וברצינות, מתוך עמל ויגיעה. דבר זה יכול לקבל מענה חלקי, על ידי מבחנים בסוגיות הש"ס, עם ראשונים ואחרונים. המבחן צריך לכלול יכולת הבנה וניתוח המקורות, גם כאלה שמן הסתם הלומדים לא נפגשו איתם קודם, כך שרק מי שעמל שנים רבות בלימוד עיוני יוכל להצליח לעבור.
ב. המלצות מרבנים, שמכירים את התלמיד וליוו אותו במשך השנים, עם תיאור מדויק כמה זמן הוא למד במוסדותיהם, ומה טיב ההיכרות שיש ביניהם. ההמלצות חייבות לציין גם את דמותו הרוחנית של התלמיד, ההשקעה והיגיעה שלו בתורה, והתאמתו להיות רב בישראל. לעניות דעתי צריך להיות גם מאמר תורני משמעותי שכתב התלמיד, והרב המלווה מעיד שהתלמיד כתב אותו בכוחות עצמו, והוא משקף נאמנה את יכולותיו.
ג. בנוסף לבחינה בכתב על החומר הנלמד (אפשר גם להציע כלים אחרים להוכיח שליטה בחומר, כגון כתיבת ספר בנושא הבחינה), יש להוסיף מספר מבחנים משמעותיים בעל פה, על ידי מספר רבנים, שעניינם התרשמות בלתי אמצעית ביכולת שיקול הדעת של הלומד בסוגיות הלכתיות, וכן התרשמות כללית משיעור הקומה הרוחני והתורני שלו.
אפשר כמובן להציע הצעות טובות יותר, אך לעניות דעתי רוח הדברים קריטית כדי שנזכה ברבנים שהם תלמידי חכמים אמתיים, המזכים אותנו בתורת אמת ותורת חיים.
הכותב הוא רב קהילה ברעננה וראש בית מדרש להכשרת רבנים לשמה ברעננה.