בניגוד למילות השיר, לא נולדתי כאן, אך כאן בניתי את ביתי וכאן נולדו לי נכדי. ומאז שעלינו לארץ מיזמתנו לפני עשרות שנים, אני נהנית מכך שמסביבי יהודים מכל הגלויות, עדיין עוצרת נשימה מול שער יפו והכותל, ערה לזכות שבקיום תמידי של מצוות יישוב ארץ ישראל, מתמודדת בהומור (רוב הזמן) עם הביורוקרטיה וגם עם החספוס הישראלי המפורסם (כנ"ל).
עברנו את מלחמת יום כפור, מלחמות לבנון, מלחמות עזה, ועכשיו המלחמה הזו, מלחמת קיום על מלא, מלחמת אין ברירה, מלחמה שמחירה האזרחית קשה, מלחמה שבה אנו רואים את חיילינו עומדים מאוחדים ונלחמים כאריות. לא רוצה לגור באף מקום אחר בעולם.
הכוח האיתן של עם ישראל מעורר פליאה, ואולי זה המקור לרגש האכזבה הפוקד אותי מול שני מגזרים בתוכנו. לא כעס, לא ייאוש, אלא אכזבה. ואם המשך המאמר נראה נאיבי, זו הוכחה שהתרחקנו מאוד מערכים בסיסיים, ערכים המהווים אכסיומות.
נתחיל במגזר המכונה "האליטה" הכולל גם את ה"לשעברים" ומערכת המשפט. בשעת מלחמה היה ניתן לצפות מהמגזר הזה שאנשיו ירוויחו את הכינוי "אליטה" מהסיבות הנכונות של פעם - לא רק בגלל מצבם הכספי, הייחוס המשפחתי או התפקידים הרמים שהם ממלאים, אלא כתוצאה מהתנהגותם ההוגנת, אצילית, ממלכתית, שוויונית, לא מעמדה אריסטוקרטית.
לא אני המצאתי את הדרישה הזו. ג'ון אדמס, מהוגי החוקה האמריקאית לפני יותר ממאתיים שנה, כתב: "רפובליקה היא ממשלה של חוקים, לא אנשים. ממשלת חוקים מוחזקת על ידי משרתי צבור לטובת העם. ממשלת אנשים מנוצלת על ידי אליטה (אריסטוקרטיה) לקדם את האינטרסים שלו."
ומה המצב אצלנו?
שופטים היושבים בבית המשפט העליון קבעו שעל ראש הממשלה להופיע בפניהם בתקופת מלחמה. חוקר עם פנים חמורות הצליף בשאלות על קבלת בובת "בוגס בוני" של וולט דיסני לבנו של ראש הממשלה לפני עשרות שנים. ועזה מתפוצצת, חיילים נופלים, ורה"מ מקבל החלטה על אירן, טרומפ עוזר לנו, טרומפ לוחץ עלינו (ואגב, חושב שהשופטים מטורפים).וראש הממשלה צריך להגיש בקשה לשופטים לדחות דיון בשבוע.
מערכת המשפט בנויה מאליטה של אנשים נבונים. הם יודעים בדיוק כמוני שהיסח הדעת ועייפות יתר עלולים לעלות בדם בנינו. (גלוי נאות: אני מכירה אישית שופט בעליון - לא השופט סולברג - וכתבתי לו וואטסופ בפעם הראשונה שסירבו לדחות את המשפט שאני מצפה שיקום באומץ וידרוש דחייה עד סוף המלחמה. לא זכיתי לתגובה.) ומתגנבת לליבי המחשבה שהם מתעקשים כי הם מקווים שרה"מ ישגה בניהול מדיניות המלחמה (באיזה מחיר?) ויצטרך לפרוש. אחרת איך אפשר להסביר את הטירוף?
והיועמ"שית דחתה מינוי ראש שב"כ בעילות סרק ונגד כל הגיון, והשאירה ללא מנהיג קבוע גוף חיוני לאיתור החטופים ומניעת פיגועים. ומתעורר בליבי חשד שזה לא רק בגלל שהיועמ"שית עוצרת כל דבר שהממשלה הזו רוצה לעשות. היא אישה חכמה ומבינה בדיוק כמה זה חיוני שיאיישו את המשרה. אז אולי, כמקורבת לראש השב"כ הקודם, היא רצתה למנוע ממי שאינו חבר באליטה לגלות רובד פנימי של עשיית השב"כ? איזה הסבר אחר יש?
וה"קפלניסטים" שהשתלטו על הורי מטה החטופים המסכנים, כשכל אדם עם מנת משכל מינימלי מבין שההפגנות העלו את מחיר החטופים וגרמו לחמאס להתעקש על תנאים בלתי אפשריים. ומתעורר בי החשד הכבד של"קפלניסטים" לא איכפת כל כך מהחטופים. יותר חשוב להם להציק לראש הממשלה. יש ביניהם אנשים נבונים מאוד ואי אפשר להסביר את זה אחרת. יש להניח שחמאס לא חזה את המראים ההזויים שזכינו לחוות, אבל הוא ידע היטב לנצלם.
פעם האליטה הייתה דוגמא לעמידה איתנה מול המלחמה הפסיכולוגית של האויב. באנגליה, למשל, במלחמת העולם השנייה קראו להחזיק "שפה עליונה נוקשה" כש43,000 אזרחים נהרגו בהתקפות הבליטסקריג הגרמני. ארה"ב לא עסקה במו"מ על שחרור חטופים שלה מתוך עקרון ומתוך כבוד עצמי. ואנו עמוק במו"מ עם טרוריסטים, וה"קפלניסטים" הם אלו הרוצים שנכנע לדרישותיהם. התגובה שנשמעה כשצה"ל חילץ גופות היא ש"לא רוצים שחיילים יסתכנו להביא גופות" ולכן צריך להגיע להסכם כניעה. ואז נוכל להגיד שיותר מ890 חיילי צה"ל הי"ד נפלו בחינם. המפגינים יודעים שהמשך הלחימה אינו מסכן את החטופים - ההפך הוא הנכון -החטופים מסתכנים מהפקרת המאבק לשחרורם בידי אנשים המשתמשים בהם כדי לנגח את הממשלה במאמץ להוריד את העומד בראשה. הם רוצים שהוא יכשל ולא חשוב להם שאנחנו ניכשל אתו.
וה"לשעברים" אינם אלא ליצני הכפר הבוגדנים. היתכן וה"לשעבר" שהשמיץ את חיילנו הוא באמת דמות שהנהיגה פעם את המדינה, וכעת אומר שקרים איומים באנגלית נלעגת לתקשורת זרה ועוינת? אני נוהגת לצרוך חדשות חוץ וה"לשעברים" המסיתים מצוטטים נגדנו כל הזמן, כשהם מבקרים את הצבא ואת המדינה באמצע מלחמה.
היתכן שהם אינם מודעים לדרך בה יופיעו מעל דפי ההיסטוריה היהודית? לא כמי שהגנו על הדמוקרטיה אלא כמפגינים וולגריים ומאיימים המסכנים את המדינה וכאנשים השולטים על מוקדי כוח שאינם נבחרים. הלזה יקרא אליטה?
ומי עוד מאכזב? המגזר החרדי. הציונים הדתיים פיתחו ציפיות לגבי המגזר בתחילת המלחמה הזו. הרי החיים היומיומיים של ציוני דתי המנסה להקפיד בקיום מצוות ולכבד תלמידי חכמים ולימוד תורה, די זהים לחיי מגזר זה. יש הבדל חיצוני והבדל רעיוני הנעוץ באתוס הציונות הדתית הפורשת קומת "כלל ישראל" מעל לצרכי הפרט ואף רואה בהקמת המדינה ויישובה אתחלתא דגאולה. נו. שוין. אפשר לחיות עם זה יחד. בשכונה חרדית, למשל, אני מרגישה ממש בבית. הציבור והרחוב עושים לי טוב, אני דוברת יידיש, וחלק גדול ממשפחתי האהובה שייכת לעולם החרדי לגווניו. שיח עם אוכלוסייה חרדית הוא חלק מחיי הנורמטיביים.
אולי האכזבה נובעת דווקא מהקירבה הזאת.
הצבור הדתי ציוני ציפה שאחרי ה7 לאוקטובר הסקטור החרדי יבין שעליו לעשות מעשה. מאחר וזה לא קרה, התפספסה הזדמנות להגדיל את אהבת התורה והכבוד למפיצי התורה בעם ישראל ונוצרה הרבה מאוד שנאת חינם, במיוחד כלפי האיומים להפלת הממשלה בתוך מלחמה בגלל העדר חוק גיוס המקובל על המנהיגות החרדית.
רב משה הלל הירש שליט"א אף הסביר שהרמה התורנית והמוטיבציה הגבוהה של חיילי הציונות הדתית בצבא הן תוצאה מזה שהם מזדהים עם צבא יהושע בן נון כשנכנס לארץ, ומאחר ותלמידים חרדים לא לומדים תנ"ך, ההזדהות הזו חסרה. אבל תורה הם כן לומדים, ויהושע נלחם בעמלק בספר שמות כשהלה סיכנו את בני ישראל. כמו חיילנו היום, ידי משה היו מורמים לשמים ובכך היה טמון סוד הניצחון. ובשמחת תורה לפני שנה וחצי מלחמת עמלק פרצה שוב, שוב תקפו גויים אכזריים את החלשים, הזקנים הנשים והטף תחילה. אין ספק שעם המלחמה בחמאס בחורי הישיבה החרדים מזדהים.
לציבור בישראל היה קשה לראות צעירים עם כיפות שחורות לראשיהם מסתובבים בכל שעות היום מחוץ לכותלי הישיבות, חודש אחרי חודש. היה דיסוננס קשה כשבני גילם של בחורי הישיבה החרדים נלחמים ומסתכנים עבורם בעזה לאחר ה7 באוקטובר.
קווינו שיצא קול קורא הקובע שבגלל שיש עניין של פיקוח נפש ליושבים בציון (בלי ויכוח על היותה מלחמת מצווה לפי ההלכה או לא)- ועם ישראל נמצא בצרה, על כן:
א. לומדי התורה לא יצאו מהישיבות אלא להפסקת צהרים מקוצרת ובטח לא לבין הזמנים.
ב. על מי שאינו נמצא בישיבה בהתמדה והנו בעל פטור, אף שתורתו אינה באמת אומנותו (ונקרא אחד ה"נושרים"), חלה חובה להתגייס לאלתר ולדרוש לשרת בתוקפנות יחידות המותאמות למשרת החרדי.
(והמצב הדתי בצבא? והיה ולדעת ראשי הישיבה הצבא אינו עומד בהבטחותיו ח"ו, כפי שלא עמד בהן לחיילי ההסדר, יקומו המתגייסים החרדים בהמוניהם כמו שהפלג הירושלמי יודע לעשות בהפגנות נגד גיוס, ואלפים יעזבו את הצבא ביחד. היינו זוכים לראות את הצבא מתקפל ועונה לכל הדרישות. וראשי הישיבה יכולים לשמור על רמתם הדתית של המתגייסים אם יבואו לבקר בצורה תדירה.)
המגזר החרדי יודע שמשהו בסיסי השתנה במערך הבטחון. משך שנים רבות אמרו לנו שאנו זקוקים ל"צבא קטן וחכם" ואז הייתה הצדקה לפטור גורף ללומדי תורה כי אם יש מספיק חיילים אין סיבה לעזוב את השטנדר, אפילו אם אינך מתמיד. היום כולנו מבינים את הדרישה של מפקדי צה"ל ל"צבא גדול וחכם", וגם אפשרות להקל בנטל המילואימניקים המשרתים יותר משנה בגילים בהם העייפות משפיעה על הכושר בנוסף למחיר האישי הכבד. המומחים בצבא קוראים להגדיל אותו, וזכור לנו שבהצבעה על "שטחים תמורת שלום" המגזר החרדי טען שיש להישמע למומחים. צריך להקשיב למומחים גם עכשיו.
הטלת סנקציות זו דרך פסולה שמקורה במפלגות השמאל הצבועות שטרם החליטו אם הן מוכנות להקריב על מזבח ה"שוויון בנטל" את ההכנסה הכושלת ליחידות קרביות של בנות. גם הפגנות ומודעות של ארגונים ואימהות בצבור הדתי לאומי בהן קוראים לחייב גיוס של כולם אינן הדרך להביא לשינוי. אסור להטיל סנקציות הפוגעות בבעלי משפחה, ואסור לגייס בכפייה חיילים ללא מוטיבציה. ואסור לעודד בחורים לפעול נגד דעת ראשי הישיבות שלהם - לכתחילה, והן בגלל התוצאות השליליות שייגרמו מכך בכל הדור הצעיר של הסקטור הדתי - ולא רק החרדי.
יש פתרון. במדינות המערב קיים פטור ל"לומדי דת" וכך צריך להיות. מדינה יהודית חייבת לתמוך בלומדי תורה וצריך להכיר ולכבד את רצונו של בן תורה המתמיד בלימוד ואינו מתגייס (אלא אם רצונו בכך) ונשאר בין כותלי בית המדרש ללא מסיחים. גם בציונות הדתית הדוגלת לרוב בספרא וסיפא יש בחורים הנשארים בבית המדרש.
דרוש צעד אמיץ המפריד בין לומדי תורה לשאר מקבלי פטור משרות. החרדים צריכים לשנות הילוך ולתמוך בפרהסיה בגיוס של מי שאינו לומד, ואז צריך להסביר את ההבדל הזה לציבור. זה אפשרי. על צעד כזה יקראו מעל דפי ההיסטוריה היהודית ויעלו את קרנה של תורה, חכמיה ולומדיה. על עזיבת הקואליציה ביום בו נופלים שלושה חיילים נראה שההיסטוריה היהודית לא תסלח, ומי יודע ח"ו אם לא ייגרם נזק רוחני מהסתכלות מנוכרת זו על ההקרבה של חיילי עם ישראל.
האליטה והחרדים. שני מגזרים, שניהם חלק מעם הנצח, לראשון יש הזדמנות לחזור לערכי הציונות השורשיים ממנו צמח ולהפסיק לגרום לנזק המתמשך, לשני יש הזדמנות לערוך תיקון מפוכח שאינו פוגע בלימוד תורה, תיקון המכבד את תורת ישראל וגם את כל עם ישראל.
ובמקביל, דור של נפילים נלחם בעזה. הוא נלחם לא מזמן בלבנון בסוריה ובאירן, והוא דור מאחד שעמד על רגליו והתחיל ללכת.
כשישיג בע"ה את היעד ויחזור הבייתה עם ציפיות מכל המגזרים, נקווה שבספר תולדות ישראל ייפתח דף חדש.