דיוקן אמי על הפסנתר ראה ימים יפים יותר

השנתיים האחרונות מאז מלחמת השבעה באוקטובר הם השנתיים הכי קשות בתולדות מדינת ישראל, אבל לפחות מבחינת המוסיקה הן פוריות מאד.

כבר כמה ימים מתנגן בכל תחנות הרדיו שיר חדש יפהפה ונוגע ללב שכתב השדרן והפזמונאי יואב גינאי והלחין המלחין הוותיק דוד קריבושי במיוחד לדניאל וייס, הזמר הצעיר מקיבוץ בארי שאיבד בשבעה באוקטובר את אביו שמוליק ואת אמו יהודית שנרצחה בשבי החמאס.

יש לי סימן

מילים: יואב גינאי

לחן: דוד קריבושי

כַּמָּה מִילִים, כַּמָה תָּוִוים
וּרְגָשׁוֹת אֶשָּׂא בִּי הָלְאָה
לְכָל מַסָּע, יֵשׁ עוֹד גִּרְסָה
מַקְבִּילָה לְמַעְלָה.

יֵשׁ לִי סִימָן - קֶמֶט בַּזְּמַן
שֶׁדּוֹקֵר בִּי פְּנִימָה
שֶׁבֶר עָנָן, בַּיִת קָטָן
וְקוֹלָהּ שֶׁל אִמָּא

יֵשׁ בְּעֵינַיִךְ
רוֹךְ וְשָׁמַיִים
שֶׁמַּמְתִּיקִים אֶת סוֹדֶךְ
זְמַן חִיבּוּקָיך
חַי בִּי עֲדַיִין
וְשׁוּב יָדִי בְּיָדֶּךְ

כַּמָּה דִּמְעוֹת וְקְלִישַׁאוֹת
וְהַפְתָּעוֹת אָשִׁיר בְּאוֹשֶׁר
אַל תִּכְעֲסִי, רַק תְּכַסִּי
אֶת גּוּפִי בַּחוֹשֶׁךְ

אֲנִי נוֹדֵד, כְּבַר לֹא בּוֹדֵד
חַי מוּלְכֶם בְּלִי פָּחַד
אַתְּ בְּנַפְשִׁי, בַּחוּשׁ הַשִּׁישִּׁי
כְּמוֹ כִּמְעַט בְּיַחַד

יֵשׁ בְּעֵינַיִךְ
רוֹךְ וְשָׁמַיִים
שֶׁמַּמְתִּיקִים אֶת סוֹדֶךְ
זְמַן חִיבּוּקָיך
חַי בִּי עֲדַיִין
וְשׁוּב יָדִי בְּיָדֶּךְ

מספר דניאל וייס על השיר: "זה שיר שנולד מהאובדן הכי גדול שלי - אבל גם מהמתנה הכי גדולה שקיבלתי ממנה: הקול, והאור", אומר וייס. השיר מדבר על פרידה, אך גם על המשכיות, ומבטא את הקול הפנימי שלא מוותר."

מספר יואב גינאי: פגשתי את דניאל לראשונה זמן קצר אחרי ה-7 באוקטובר במסגרת ראיון שערכתי איתו בסדרה "שטח פרטי" עם יוצרים מהדרום.

הכישרון, התום והאישיות שלו כבשו אותי. כשסיפר את סיפור רציחתם של שני הוריו הלב בכה איתו.

שירים רבים על אמהות יש בזמר העברי: שאול טשרניחובסקי, ביאליק, עמוס אטינגר, אריק אינשטיין ושלום חנוך, פנחס לנדר, אור מילשטוק, זאב נחמה ועוד רבים וטובים כתבו על אמא אבל אני בחרתי לספר על כמה שירים שיש מאחוריהם סיפור.

בשנת 1983מתבוננת נעמי שמר בדיוקן אמה רבקה ספיר

דיוקן אמי

דְּיוֹקָן-אִמִּי עַל הַפְּסַנְתֵּר
יָדַע יָמִים יָפִים יוֹתֵר
וְגַם יָמִים יוֹתֵר קָשִׁים
בְּאֶלֶף תְּשַׁע-מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים
בַּקַּיִץ
דְּיוֹקָן-אִמִּי מוּנָף
אֶל הַשָּׁמַיִם
עוֹקֵב אַחַר צִפּוֹר
בִּלְתִּי-נִרְאֵית

וּבְאֵין קָמֵעַ לִי אוֹ נֵר
דְּיוֹקָן-אִמִּי עָלַי שׁוֹמֵר
הוּא מִגָּבוֹהַּ כְּמוֹ מַקְשִׁיב
וְאֶת הַמַּנְגִּינָה מַכְתִּיב
אֵלַי

דְּיוֹקָן-אִמִּי מוּנָף
אֶל הַשָּׁמַיִם
שׁוֹמֵעַ הַלְלוּיָהּ כָּל הָעֵת
כְּמוֹ מִתּוֹךְ אֲגַם רָחוֹק
אֲגַם שָׁקֵט

קוֹרֶה
שֶׁלִּפְעָמִים נוֹרָא עָצוּב לִי
קוֹרֶה
שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ יוֹם אָפֹר
קוֹרֶה
שֶׁשּׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא חָשׁוּב לִי
לֹא הַלְלוּיָהּ, לֹא שָׁמַיִם, לֹא צִפּוֹר

דְּיוֹקָן-אִמִּי עַל הַפְּסַנְתֵּר
חִידוֹת וַחֲלוֹמוֹת פּוֹתֵר
גַּם בְּיָמִים לְלֹא חֶמְדָּה
יְמֵי סַגְרִיר, יְמֵי רִפְיוֹן -
יָדַיִם

דְּיוֹקָן-אִמִּי מוּנָף
אֶל הַשָּׁמַיִם
חוֹתֵר אֶל אֵיזֶה אֹפֶק
לֹא נוֹדַע
אוֹמֵר שִׂמְחָה
אוֹמֵר חַיִּים
אוֹמֵר תּוֹדָה

קוֹרֶה
שֶׁלִּפְעָמִים נוֹרָא עָצוּב לִי
קוֹרֶה
שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ יוֹם אָפֹר
קוֹרֶה
שֶׁשּׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא חָשׁוּב לִי
לֹא הַלְלוּיָהּ, לֹא שָׁמַיִם, לֹא צִפּוֹר

אֲבָל כְּמוֹ אֶל הַרְפַּתְקָה
אֶל אֵיזוֹ דֶּרֶךְ רְחוֹקָה
שֶׁמְּפַתֶּה וּמְחַכָּה
וְהַפְתָּעוֹת יֵשׁ בְּחֵיקָהּ
עֲדַיִן

דְּיוֹקָן-אִמִּי מוּנָף
אֶל הַשָּׁמַיִם
מָלֵא אֶפְשָׁרוּיוֹת, מָלֵא תִּקְוָה
אֶל הֶעָתִיד הָאֵין סוֹפִי
שֶׁטֶּרֶם בָּא

כותב אריאל הורביץ בנה של נעמי שמר:

על התמונה הזאת שעמדה בבית ילדותי על הפסנתר כתבה אמי נעמי שמר ז"ל את שירה היפה "דיוקן אמי ".
בתמונה נראית סבתי רבקה ספיר החלוצה מכנרת - או אם תרצו ה"מתיישבת הצעירה", נושאת את עיניה לשמיים ב"ימים יותר קשים באלף תשע מאות שלושים בקיץ".

כמו ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון היום, גם סבתי התיישבה בלב אוכלוסייה ערבית עויינת מתוך הבנה שרק התיישבות עיקשת באיזורי הספר, תאפשר אחיזה יהודית בארץ לדורות. אבל יש בכל זאת הבדל בין ההתיישבות הצעירה אז והיום: מאחורי סבתא שלי עמד כל הממסד הציוני דאז. להתיישבות הצעירה היום יש את ימינה שפנתה שמאלה וממשלה שלא מסוגלת אפילו לטעת עצים באדמות מדינה לא כל שכן לדאוג לחיבור לחשמל לחלוציה בזמן סופה.

אז כשהמתיישבים מצטופפים הלילה בקור ובחושך אני מבקש לשלוח להם את המילים שתיארו את מאבקה של סבתא רבקה: "קורה שלפעמים נורא עצוב לי/ קורה שלפעמים יש יום אפור/ קורה ששום דבר כבר לא חשוב לי/ לא הללויה לא שמיים לא ציפור/ אבל כמו אל הרפתקה /אל איזו דרך רחוקה/שמפתה ומחכה/והפתעות יש בחיקה עדיין / דיוקן אימי מונף אל השמיים/ מלא אפשרויות מלא תקווה/ אל העתיד האינסופי שטרם בא..

שנת 1996 - אהוד בנאי כותב שיר געגועים לאמו מרים ז"ל

מהרי נא

מילים ולחן: אהוד בנאי

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא שוכב על הספה בבית הוריו
כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא חוזר אל חדר נעוריו.

אמא באה ואומרת: "תשתה משהו חם"
הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"
מסתכל על ארון הספרים הישנים
סיפורים שליוו את חייו.

מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת
בטרם תשכיביני לישון
וספרי לי על הילד שהייתי
איך שמחתי על הגשם הראשון.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כשיגמור את הצבא.

אמא באה ואומרת: "בוא קצת לסלון"
הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"
מסתכל על מדף התקליטים הישנים
השירים שליוו את חייו.

מהרי נא...

את עכשיו מול כוכב, מנצנץ במרחק
את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי
אני קורא בשמך לביתי.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא שוכב על הספה בבית הוריו
כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא חוזר אל חדר נעוריו.

כשאמא באה ואומרת: "יש לך מכתב"
הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו
הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב
ומביא את אהבת חייו.

מהרי נא...

בראיון לגל אוחובסקי סיפר אהוד בנאי: "כשאני הייתי בן 30, זאת הייתה שנה מאוד משמעותית בחיים שלי, שנת 82, שנה של מלחמת לבנון. גם השנה שבה הכרתי את אשתי, וגם השנה שבה אמא שלי נפטרה. ובלילה שלקחו את אמא לבית חולים, אני שכבתי במיטה עם 40 חום, אני לא גרתי בבית ההורים אבל בגלל שהייתי חולה באתי להיות בבית קרוב לאמא, ואמא הרגישה רע והגיע אמבולנס. והכל קרה בתוך ה-40 מעלות חום שלי, ושנים אחרי זה הרגשתי שלא נפרדתי ממנה כמו שצריך. בכלל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה הערב האחרון שלנו יחד".

בנאי שהיה קשור מאוד לאמו, החליט להנציח אותה באופן הכי קרוב לליבו: "כשנולדה בתי הבכורה קראתי לה מרים על שם אמי", סיפר בנאי, "מיד אחדי פטירתה של אמי אני מתחתן, ושנתיים אחר כך נולדה בתי. זו הייתה בעצם הנחמה שלי".

ובאשר לשיר, נראה שמדובר בסגירת מעגל עבור בנאי: "השיר הזה בעצם חיבר את כל הסיפור, שהייתי בן 30 ושכבתי עם 40 מעלות חום, ואמא באה ואני לא מתקשר איתה".

לתמונת אמא - לאה גולדברג כותבת לאמה עוד בחייה - 1933

לתמונת אמא

מלים: לאה גולדברג

לחן: דני ליטני

תְּמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה - אַתְּ אַחֶרֶת:

קְצָת גֵּאָה וּנְבוֹכָה עַל שֶׁאַתְּ - אִמִּי.

מְלַוָּה בְּדִמְעָה וּבְחִיוּךְ מְוַתֶּרֶת

וּמֵעוֹלָם אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת: "מִי?"

לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!"

אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ

רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי - אֲנִי.

וְיוֹתֵר מִמֶּנִי אַתְּ הַיּוֹם זוֹכֶרֶת

אֶת יְגוֹן-יַלְדוּתִי, וְנַפְשֵׁךְ כְּבָר פָּתְרָה:

עֵת תָּבוֹא אֵלַיִךְ הַבַּת הַבּוֹגֶרֶת,

הִיא תָּבִיא אֶת יֵאוּשׁ תּוּגָתָהּ שֶׁבָּגְרָה.

כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ.

לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!"

אַתְּ תֵּדְעִי:

זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ

וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?"

את השיר "לתמונת אמא" כתבה המשוררת לאה גולדברג בשנת 1933 כשהייתה בת 22 ובניגוד לשירי הגעגועים לאמא שכבר איננה, כתבה לאה גולדברג שיר לאמא נוכחת מאד בחייה. כבר מילדותה הייתה לאה גולדברג קשורה מאוד לאמה צילה גולדברג, הן בגלל שהייתה שונה מחבריה ולא מצאה את מקומה והן בשל העובדה ששתיהן חיו לבדן, משום שאבי המשפחה חלה במחלת נפש והיה מאושפז. האם פרנסה את המשפחה והתמסרה לגידול בתה וטיפוח כשרונותיה. גם בבגרותה התגוררה לאה עם אמה ברח' ארנון בתל אביב. האם האריכה ימים אחרי בתה המשוררת והלכה לעולמה 12 שנים אחריה.

השיר נדפס בכתב העת "טורים" בתאריך 4.8.1933, ושנתיים לאחר מכן, בשנת 1935, נדפס בספרה של גולדברג "טבעות עשן"

המלחין פאול בן חיים הלחין לראשונה את השיר והוא הוקלט בשנת 1951 בפי הזמרת נעמי צורי אך לא פרס כנפיים.

השיר התפרסם בשנת 1970 עת שרה הזמרת צילה דגן בלחנו של דני ליטני.

עד כאן שירי געגוע לאמא. וכל זה בצירוף תפילה ותקווה שאמהות החטופים תזכנה לראותם במהרה ונקום כולנו כעם אחד.