מחקר חדש של אוניברסיטת חיפה, שפורסם בכתב העת המדעי PLOS ONE, מצליח לשפוך אור על פרק כמעט נשכח בהיסטוריה של הנגב: תעשיית יין פורחת בלב המדבר בתקופה הביזנטית.
החוקרים הצליחו לשחזר לראשונה בעזרת מודל חישובי מתקדם את היקף הייצור, התנאים לשגשוג הענף, ואת הסיבות לקריסתו - ומצאו תובנות שיש להן השלכות ישירות על חקלאות בת־קיימא באזורים צחיחים כיום.
לדברי פרופ' גיא בר־עוז, ממובילי המחקר, "המחקר שלנו מראה שחברות קדומות ידעו להתאים את עצמן לאקלים קיצוני, אך גם עד כמה הן היו תלויות במשאבי טבע וביכולת לנצלם עד תום. זו תובנה קריטית גם לעידן הנוכחי של שינויי אקלים".
המחקר, שנערך בשיתוף פרופ' גיל גמבש, פרופ' שרונה ט' לוי וסטודנט המחקר ברק גרטי, התמקד בתקופה שבין המאות הרביעית לשביעית לספירה - אז שגשגה בנגב כלכלת יין משמעותית למרות האקלים הצחיח. תושבי הנגב הביזנטי השתמשו בטכנולוגיות חקלאות יובשנית מתקדמות שכללו טרסות, תעלות ניקוז, סכרי אבן ובורות לאיסוף מי גשמים.
החידוש במחקר הנוכחי היה בניית מודל ממוחשב ששילב בין נתונים ארכיאולוגיים, סביבתיים ואקלימיים, כדי להעריך בצורה כמותית את תפוקת הכרמים, תלותם במשקעים והחוסן שלהם אל מול שנות בצורת. בין היתר נבחנו תוואי השטח, סוגי הקרקעות, אופן זרימת המים לכרמים, ורמות האידוי.
מהממצאים עולה כי גם עם פחות מ־100 מ"מ גשם בשנה הצליחו חקלאי הנגב להפיק כמויות יין מרשימות - בתנאי שמערכות איסוף המים פעלו ביעילות. עם זאת, שנתיים שחונות בלבד הביאו לצניחה של כמעט שליש בתפוקת היין, וחמש שנות בצורת גרמו לצניחה של יותר מ־60%. ההתאוששות מהמשברים ארכה לפעמים מעל לשש שנים.
"המודל שפיתחנו מאפשר להבין את הגבולות של חקלאות מדברית - וגם את הפוטנציאל שלה אם מתכננים נכון", מסבירים החוקרים. "מדובר לא רק במחקר היסטורי, אלא גם בכלי שמספק תובנות עכשוויות לתכנון מערכות מים וחקלאות עמידות באזורים צחיחים, במיוחד לאור התחזיות להחרפת שינויי האקלים בעשורים הקרובים".