פגישתם של ראש הממשלה נתניהו ונשיא ארה"ב טראמפ עסקה רבות בענייני עזה והסכמי אברהם. היה נושא שלא עמד במוקד הפגישה בין השניים: הקמתה של מדינה פלשתינית.
כשהנשיא טראמפ נשאל על כך במסיבת עיתונאים מאולתרת, במקום לפתוח בשירת הלל לרעיון, כמו שהיו עושים מן הסתם קודמו בתפקיד או זאת שביקשה להיבחר במקומו, הוא היפנה את העיתונאית השואלת לנתניהו. תשובתו של רה"מ היתה ברורה: "לפלשתינים צריכה להיות היכולת להנהיג את עצמם, אבל לא את היכולת לאיים עלינו. אף אחד בישראל לא יסכים למשהו אחר. אנחנו רוצים לחיות. הייתה להם את מדינת חמאס ותראו מה הם עשו איתה. ביצעו טבח מזוויע, אנסו את הנשים שלנו ורצחו את הגברים שלנו".
כל מי שהקשיב לדברים הבין מיד את הכיוון של נתניהו: אוטונומיה פלשתינית תישאר, אבל היא לא תהפוך למדינה. לא סיפוח מלא, אבל בוודאי לא מדינה עצמאית.
בכך אימץ נתניהו למעשה את התפיסה המדינית של יצחק רבין ז"ל בהסכם אוסלו - של רבין, לא של פרס או ביילין או שאר רוקחי אותו הסכם - שאמר בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, חודש לפני שנרצח, בדיון על הסכם אוסלו ב': "את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל, כפי שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי, ולצידה ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". סוף ציטוט של רבין ז"ל.
מעטים ראשי המפלגות שעדיין מאמינים בפיקציה הקרויה 'מדינה פלשתינית'. אפילו גדי אייזנקוט, שבדעותיו הפוליטיות רחוק מלהיות איש ימין, הכריז לפני כחודשיים ש"מדינה פלשתינית זה לא רלוונטי אחרי שבעה באוקטובר... בטח שלא לדבר אחרי האירוע הרצחני הזה על מדינה". (והמשפט הזה משמש את מתן כהנא במאמצי החיבור בין אייזנקוט לנפתלי בנט ולמתן כהנא עצמו, שבדעותיהם הפוליטיות ממשיכים לתמוך בהתיישבות ביו"ש ולהתנגד בתוקף למדינה פלשתינית).
השנתיים האחרונות הוכיחו לנו שאנחנו חיים בעידן של ניסים מופלאים. גם שמחת תורה, השבת השחורה הארורה, האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה היה בראיה כוללת נס מדהים - ואין סתירה.
אבל הניסים לא התחילו השנה. נס כזה אירע גם לפני 25 שנה. השבוע מלאו חצי יובל שנים למפגש הרבה פחות מלבב בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקני - בעיקר כי היה שותף שלישי למפגש: יושב ראש הרשות הפלשתינית. זה היה בקמפ-דיוויד, בוועידה שכינס נשיא ארה"ב ביל קלינטון עם ראש הממשלה אהוד ברק, במגמה ברורה להשיג הסכם קבע סופי ומוחלט. בח' בתמוז תש"ס, 11 ביולי 2000, נפתחה פיסגת קמפ-דיוויד בהשתתפות ברק וערפאת, כאורחיו של הנשיא קלינטון. ברק הגיע לפיסגה ללא קואליציה, אחרי שהמפד"ל וישראל-בעלייה (מפלגתו של שרנסקי) התחייבו לפרוש עם ההודעה על קיומה. היה ברור שש"ס לא תוכל להישאר לבדה כמפלגה ימנית בקואליציה, וגם היא תפרוש, כפי שבסוף אכן קרה. ברק איבד את הרוב הקואליציוני, מה שלא מנע ממנו את היציאה לקמפ-דיוויד.
תזכורת למה שהתרחש באותם ימים - להבנת גודל הנס של אותה פיסגה: ערב צאתו לפיסגת קמפ-דיוויד, כבר דיבר ברק על מדינה פלשתינית בכ-60% משטח יו"ש. ערפאת הגיב על ההצעה בגיחוך. כעבור חודש הציע ברק לפלשתינים 80% מכלל יו"ש כדי להקים את מדינתם העצמאית: 66% אחוז מהשטח למסירה מיידית, ועוד 14% בהמשך.
ברק גם גילה נכונות לוותר על רוב שטח מזרח ירושלים שתהפוך לבירת המדינה הפלשתינית, ולוותר על ריבונות ישראל בהר-הבית.
במהלך וועידת קמפ-דיוויד, ב-17 ביולי, העלה קלינטון רעיונות משלו: הוא הציע כי 9% משטח יו"ש יסופח לישראל תמורת אחוז אחד שיועבר, סמוך לרצועה, מריבונות ישראלית לריבונות פלשתינית. בעיר העתיקה בירושלים יועברו הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי לריבונות פלשתינית; ואילו הרובע היהודי, הכותל המערבי והרובע הארמני יהיו בריבונות ישראל. בהר הבית תינתן ריבונות בפועל לפלשתינים, כאשר הריבונות 'על הנייר' תהיה בידי ישראל. שכונות במזרח ירושלים, כמו ראס אל-עמוד, כפר-השילוח, עיר דוד, ואדי ג'וז, שמעון הצדיק - תהיינה בניהול פלשתיני אוטונומי, אך בריבונות ישראלית.
ברק קיבל את ההצעה. ערפאת דחה אותה בזעם, וסירב לדון בה.
באחת השיחות בין קלינטון לערפאת, ניסה הנשיא האמריקני לשכנע את המנהיג הפלשתיני העקשן: "עזה תהיה נקייה מהמתנחלים, ישנה דרך בין הגדה המערבית לעזה, שליטה פלשתינית מוחלטת על המעברים, המדינה הפלשתינית תוכרז על 90 אחוזים של הגדה המערבית, יהיו חילופי קרקעות, ולכם תהיה שליטה פלשתינית על הרבה מקומות דתיים בירושלים". ערפאת השיב לקלינטון: "אתה לא רואה את התמונה בשלמותה, והיא שבאתי בלב שבור מפני שאני נושא ונותן רק על 22 אחוזים מפלשתין ההיסטורית. זה הוויתור הכואב ביותר שדבק בעם הפלשתיני. לא אוותר על יותר מזה והעם הפלשתיני לעולם לא ייחלש".
ערפאת דחה הצעה לריבונות פלשתינית על רחבת הר-הבית תמורת ריבונות ישראלית על השטחים הארכיאולוגיים שבתוך ההר, הצעה שכונתה 'ריבונות בשני מפלסים'. אבל ערפאת דחה בפני קלינטון גם רעיון זה: "אני מסרב לכך, אפילו אם אקבל תמורתו את חיפה ויפו".
ערפאת דחה את כל הפיתויים, כי הם לא העניקו לו את היעד המרכזי: חיסולה של מדינת ישראל, באמצעות מימוש 'זכות השיבה'.
השבוע לפני 25 שנה, בכ"ב בתמוז תש"ס, 25 ביולי 2000, הסתיימו שיחות קמפ-דיוויד בכשלון. ערפאת החל להיערך למלחמת אוסלו, זו הקרויה 'האינתיפאדה השניה', שפרצה חודשיים אחר כך, בראש השנה תשס"א.
גם אחרי כשלון קמפ-דיוויד, וגם אחרי האינתיפאדה השניה ומבצע 'חומת מגן', שהוכיח שיש פתרון צבאי לטרור, עדיין היו ראשי ממשלה שניסו לקדם את הרעיון האווילי והמסוכן הזה של 'שתי מדינות'. שרון אימץ את מפת הדרכים של בוש שקבעה במפורש לוח זמנים להקמת מדינה פלשתינית, ונסוג נסיגה מלאה מרצועת עזה - מהלך שהוביל להקמת מדינה פלשתינית חמאסית בפועל, ולטבח הנורא בתשעה באב. אהוד אולמרט ניהל עם אבו-מאזן משא ומתן באנאפוליס על קידום מדינה פלשתינית, ואפילו נתניהו בתחילת ממשלתו השניה הקפיא את הבניה ביו"ש לעשרה חודשים כדי לקדם את הרעיון הזה, כולל נאום בר-אילן שבו דיבר במפורש על מדינה פלשתינית. למרבה המזל או הנס - יבחר כל אחד את המונח החביב עליו - הסרבנות הערבית היא שטירפדה את כל המהלכים הללו.
ינסה להעריך הקורא, מה היה קורה אם ערפאת או אבו-מאזן היו מקבלים את ההצעות הנדיבות של אהוד ברק או אהוד אולמרט, וברכסי יהודה ושומרון ומורדותיהם היתה שליטה פלשתינית מלאה כמו שהיתה ברצועת עזה בשמחת תורה תשפ"ה. באיזה מצב היתה מדינת ישראל, אם באותו יום נורא היו מחבלים דוהרים על טרקטורונים, טרקטורוני אוויר וטנדרים, לא רק בכפר עזה, רעים ובארי, אלא גם בכפר סבא, שהם ומודיעין. איך מדינת ישראל היתה שורדת, אם בכלל, מתקפה משולבת כזו?