השבוע בתאריך י"ט בתמוז חל יום פטירתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שנפטר בתאריך זה בשנת תשי"ט.
הרב נולד בפולין, אך בעקבות אביו ששימש ברבנות בכמה קהילות נדדה המשפחה לאנגליה וצרפת. לצד השכלתו התורנית, רכש הרב השכלה כללית וקיבל תואר דוקטור לספרות על מחקרו בנושא התכלת. לפני מלחמת העולם השנייה, כיהן הרב כרבה הראשי של אירלנד.
בסיוע הראי"ה קוק, עלה הרב הרצוג לארץ ישראל ולאחר פטירת הרב קוק נבחר לכהונת הרב הראשי. 'רבנות בסערת הימים', היא ההגדרה לתקופת פעילותו של הרב הרצוג, לה רתם את כישוריו - הוא ייצג את עמדת העם היהודי מול ממשלת בריטניה, יצא לארצות-הברית בדרישה מהנשיא להציל את יהודי אירופה, ולאחר המלחמה יצא לאירופה לשכנע את שרידי השואה לעלות לארץ. פעילות זו לא מנעה מהרב להתחיל ולעסוק בהכנת החוקה למדינת ישראל, טרם כינונה. לשם כך השתמש הרב בהשכלתו הרחבה, התורנית והכללית, לצד כישוריו האינטלקטואליים ליצור חוקה מדינית-תורנית לעם השב לארצו.
הרב חיבר ספרים רבים, בניהם שו"ת 'היכל יצחק' ורוב כתביו נאספו לסדרת ספרים בשם 'כתבים ופסקים', העוסקת בכל תחומי החיים ובשאלות המתחדשות בארץ, ואת משנתו המדינית פרס הרב בשלושה כרכים בשם 'תחוקה לישראל על-פי התורה'.
משנתו המדינית של הרב הרצוג היא "ממשלת החוק האלוקי, התורה שמן השמים", כלשונו. לדבריו, המדינה מונהגת על-ידי המלך והחוק העליון בה הוא חוק התורה, אך היא מאפשרת חקיקה משלימה שאינה נוגדת את דין התורה. מתוך תפיסה זו סבר הרב הרצוג כי יש סמכות של מלך ישראל לממשלת ישראל ויש תוקף לחלק מחוקי הכנסת, המהווים תקנות משלימות לחוקי התורה, כל עוד הם אינם נוגדים את חוקי התורה. זהו 'דגם ההשלמה', חוקי התורה בהתאמתם למציאות המתחדשת, הביאו את הרב ליצירת תקנות הלכתיות רבות בעניינים שונים.
כדי להמחיש את משנתו המדינית של הרב הרצוג, בחרתי להתמקד במתן שוויון זכויות פוליטיות לנשים. לדעת הרמב"ם (מלכים א, ה) אישה אינה יכולה לשמש בתפקידים ציבוריים בעלי שררה: "כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש".
הפוסקים התמודדו עם דברי הרמב"ם והעדר המקור לדבריו, והועלו הצעות שונות לאפשר כהונת נשים בתפקידים ציבוריים במגבלות מסוימות. אך נדמה שהאפשרות הבסיסית והיסודית לאפשר מינויה של אישה לתפקידים ציבוריים מבוססת על קבלת הציבור.
דבורה הנביאה שפטה ודנה את ישראל, והראשונים שאלו כיצד יתכן הדבר שאישה תכהן כשופטת? תשובתם הייתה, שישראל קיבלו אותה עליהם לעניינים אלו, וקבלת הציבור מועילה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים לו לשיפוט.
הוכחה נוספת לכך מצויה בדברי המדרש (קהלת רבה, ב) שהיו לשלמה המלך 'שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת' - 'דיינין זכרים ודיינות נקבות'. מכאן הוכיח הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב, ח עט) ש"שלמה ומועצתו קיבלו נשים אלו כדיינות, וקבלה ודאי שמועילה, והכל כשרים לדון בקבלה". מכאן, שאם הציבור קיבלו על עצמם אישה לתפקיד ציבורי, הרי שאין בכך 'שררה', שכן האישה הנבחרת מקבלת את סמכותה מהציבור שבחר בה, "ואין כאן אלא שררה שהציבור שורר על עצמו ומגביל עצמו לטובתו ע"י שלוחיו שמסר להם ייפוי כוח זה", כלשון הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני, יב).
יישום מעשי להגדרה זו מצאנו בבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל. אז התעוררה מחלוקת גדולה ביישוב בארץ ישראל. במוקד הדיון עלתה השאלה ההלכתית, האם נשים יכולת לבחור ולהיבחר. אחד הנימוקים ההלכתיים לאסור על נשים להיבחר בבחירות דמוקרטיות הוא העמדת אישה בתפקידי שררה.
המתירים לה להיבחר לתפקידים ציבוריים ביקשו להתבסס על קבלת הציבור, שכן "ע"י הבחירות מכריע רוב הקהל את דעתו הסכמתו ואמונו לאותם הנבחרים, שהם יהיו באי-כוחו לפקח על כל ענייניהם הציבוריים, ועל זה אפילו הרמב"ם מודה שאין כאן שום שמץ של איסור", כדברי הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל בשאלות הזמן, כד).
גם הרב הרצוג (תחוקה א 110) התיר לאישה להיבחר לתפקידים ציבוריים. לדבריו, שינוי מעמד האישה בדורנו מחייב התאמה, במיוחד שלא מדובר כאן על איסור ממשי. למרות זאת הוא טוען שמדובר על הכרח משיקולי הזמן, אבל "אני סובר בהחלט שהמקום ההולם את האישה הוא הבית ותפקידה המתאים לה שלכך נוצרה לעשות רצון בעלה בגבולות ידועים וגידול הבנים ושלא טוב הוא למין האנושי שהיא תתחרה עם הגבר בים הגועש של החיים מבחוץ וכל כבודה בת מלך פנימה, אבל מה נעשה וזרם הזמן חולל שינויים כבירים ואי-אפשר לשחות כנגד הזרם".
ביסוד זה של קבלת הציבור השתמש הרב הרצוג כדי להתיר קבלת עדות אישה בבית-הדין. כאמור, הרב עסק בכתיבת חוקה למדינה שתתבסס על דין התורה, אך אחד הקשיים הוא שאישה אינה כשרה לעדות. לדבריו, ההיתר לקבלת עדות אישה מתבסס על קבלת הציבור, דבר שיגרום גם אפשרות לקבל פסולי עדות לעדות במדינת ישראל, כגון אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות (תחוקה א 39). לאור הגדרה זו, קבלת הציבור, טען הרב הרצוג שיש לנבחרי הציבור סמכות לתקן תקנות שיחייבו את הציבור, שכן "חוק הפרלמנט... יש לו דין של קבלה שקיבלו עליהם בני המדינה" (תחוקה ב 172).