בהשתאות ובפליאה אני עוקבת אחרי הדיון הציבורי בישראל לפיו יש כביכול רק שתי אופציות בעזה:
עסקה לשחרור חטופים המסכנת את הניצחון בעזה ואת בטחון מדינת ישראל או ניצחון והכרעה שמשמעותו וויתור על חיי החטופים.
ואני רק שאלה: מדוע אנחנו לא מעלים את האופציה של חילוץ חטופים במבצע צבאי? מדוע איש מהביטחוניסטים ובעלי הדעה לא מדבר על כך? כבר 7 חטופים חיים חולצו בהצלחה במבצעים של לוחמינו: אורי מגידיש, פרננדו מרמן ולואיס הר, נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו, בנוסף למבצעים מוצלחים של חילוץ חללים. מדוע האפשרות הזו לא נמצאת כלל בדיון הציבורי ועל שולחנם של מקבלי ההחלטות??
התשובות שאני מקבלת לשאלה הזו כוללות בדרך כלל את המרכיבים הבאים: המקומות בהם מוחזקים חטופים ממולכדים לעייפה; אי אפשר להגיע אל החטופים כי הם נמצאים עמוק במנהרות; ברגע שהמחבלים יחששו הם יחסלו את החטופים ולכן הסכנה לחיי החטופים ממבצע כזה גדולה מדי; צה"ל חושש מהישנות מקרה נחשון וקסמן ורצח ששת החטופים במנהרה; המודיעין שנמצא בידינו אינו מספיק וכדומה.
אקדים ואומר שאלה בהחלט נימוקים משמעותיים ובעלי משקל שיש לקחת בחשבון, אלא שהם לא היחידים וכנגדם עומדים גם נימוקים ושיקולים אחרים, לא פחות משכנעים ומשמעותיים:
- כולנו חזינו בתדהמה ביכולות הבלתי נתפסות של מערכת הבטחון הישראלית במבצע הביפרים בלבנון, בחיסול נאסראללה והנייה וכמובן במתקפה באיראן. האם יכול להיות שמול חבורת עזתים ורשת מנהרות חפורות אין לצה"ל ולשב"כ עצה ותבונה? קשה לי מאד לקבל את זה. האם מערכות שתחכומן עולה על כל דמיון בהבאת מודיעין, באמצעים טכנולוגיים ובלוחמה, לא מסוגלות להביא פתרונות שיסייעו לכוחותינו לחלץ את החטופים האומללים שלנו מבלי לסגת ממקומות שכבשנו בדם רב ומבלי לשחרר רוצחים נתעבים?!
- מבצעי חילוץ אכן מסכנים את חיי החטופים אבל גם השארתם במנהרות בידי אנשים שהם הרוע המוחלט מסכנת את חייהם ואת שפיותם. הזמן הארוך כל כך שבו הם נמצאים בידי החמאס אף מסכן את שלומם ובריאותם הנפשית והפיזית של בני משפחותיהם. ומה על חיי חיילינו, שכל עוד חטופינו מוחזקים בידי הנוח'בות, לא מאפשרים להם להלחם בתוקף ובעוצמה הראויה והם מצויים בסכנה גדולה בשל כך? לוחמים רבים כבר נפלו בשל התמשכות המערכה וחוסר ההכרעה ברצועת עזה.
- ברור לכל שוויתור על האופציה המבצעית לחילוץ חטופינו משדרת חולשה לאויבינו הרבים וטומנת בחובה הצהרה קשה ומסוכנת המבהירה כי חטיפת יהודים היא כלי הנשק האולטימטיבי כנגד מדינת ישראל. הצהרה זו, שהינה בלתי פורמלית אך בהירה כשמש, מעמידה בסכנת חטיפה כל יהודי ויהודיה בארץ ובעולם.
מדוע מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות מוכנים לקבל את עמדת הצבא שהפתרון היחיד לנושא החטופים הוא עסקה שהמחיר שלה כבד עד מאד, שתגבה חיי חיילים ואזרחים, ושתעמיד אותנו בסכנת חטיפה מתמדת? מדוע הדרג המדיני לא מורה לשב"כ ולצה"ל להביא בפניו תוכניות לחילוץ חטופים הכוללות מחשבה מחוץ לקופסה, תעוזה ותחכום ומכלה את זמנו על עסקאות שנדחות שוב ושוב על ידי החמאס? מה לדעתכם מרגיש חטוף שנמצא כבר כמעט שנתיים בגיהנום כאשר הוא יודע שמדינת ישראל מוותרת מראש על הניסיונות לחלצו ע"י הצבא, אותו צבא שכשל בהגנה עליו בשביעי לאוקטובר? האם הוא לא מרגיש מופקר ונטוש כאשר הוא יודע שנגזר עליו לחכות עוד ועוד למחוות של רצון טוב מצד חוטפיו המפלצתיים?
התקשורת כולה, ובפרט תקשורת הימין חוטאת לתפקידה כאשר היא לא שואלת את השאלות הללו וכאשר היא לא תובעת הסברים בנושא הכל כך תמוה ומושתק הזה.
קונספציה או פוליטיזציה
מדוע הנושא הזה מושתק? לדעתי יכולים להיות לשאלה הזו רק שתי תשובות אפשריות: קונספציה או פוליטיזציה:
קונספציה מבוהלת של "שב ואל תעשה - עדיף" הכוללת תבוסתנות, הססנות ופחד; או פוליטיזציה של צמרת מערכת הבטחון שלא רוצה לנצח בכוח צבאי הכולל חילוץ חטופים בכלים צבאיים, התקפיים ויוזמים, בכדי לא לקבור סופית את רעיון הוויתורים המדיניים ככלי לפתרון בטחוני.
חייבים להבין שזו איננה גזירת גורל: בידי ממשלת הימין לתבוע ממערכת הבטחון להביא פתרונות אחרים, לצאת מהתקיעות הבלתי נסבלת שמביאה איתה כל כך הרבה כאב וסבל. מדינת ישראל איננה חסרת אונים, היא מדינה עוצמתית ומתוחכמת ומלווה בסיעתא דשמיא מופלאה בה חזינו במלחמה באיראן, כזו העומדת לצידנו כאשר אנחנו משילים מעלינו את הפחד וההססנות. הציבור יכול וצריך לעורר דיון ציבורי בנושא, דיון שיכריח את נבחרינו להחזיר את אופציית מבצעי חילוץ החטופים לשולחן הדיונים כפתרון אפשרי ועיקרי בסוגייה הכואבת והמדממת הזו.
כל עד הנר דולק, אפשר עוד לתקן. יהי רצון.