עם ישראל, עם הנצח עומד להיכנס לארץ ישראל, אך שלשת מנהיגיו, אהרן, משה ומרים, לא ייכנסו לארץ. היו הם כאמור בהפטרה שקראנו בשבת שעברה, מינויים של הקב"ה.
'כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם' [מיכה ו,ד]. אהרן ומרים כבר אינם, ובפרשתנו נאמר למשה שעומד הוא להיאסף אל עמיו. הנצחיות היא של עם ישראל כעם, לא של מנהיגיו ולא של פרטיו.
הפרשה פותחת בנצחיות הכהונה שתעבור מדור לדור דרך הכוהנים וצאצאיהם עד עולם. פנחס אף הוא זוכה לברית עולם ולהיכלל בעם הכוהנים. זאת, בזכות מעשה הקנאה שעשה, מעשה בו עצר את המגפה שפרצה כעונש בעם, שחטא עם בנות מדין. אומר הרב'ה מקוצק, לפני כ- 230 שנה, שמידה זו של קנאה הסירה את מועמדותו להנהגת עם ישראל אחרי משה רבנו. אכן מעיד הקב"ה על פנחס כי 'הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי'. הייתה כאן סכנת כליה מאיתו ית', בגלל סטיית בני ישראל ממה שה' דורש מבני עמו - 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקיךָ'. כפסע היה בין כשלון להצלחה של בלק באמצעות שלוחו בלעם.
בגין החטא עם בנות מדיין, שבא בעקבות קללת בלעם, ריחף עונש כליה על עם ישראל. עונש זה נעצר ברגע האחרון בזכות קנאות פנחס, קנאות אשר עליה מעיד בוחן כליות ולב שהייתה זו קנאות טהורה לה', ללא כל נגיעה אישית. זכותו, אפוא, בהצלת עם ישראל גדולה עד מאוד. למרות שהצלה זו באה לאחר שהיכה למוות את נשיא בית אב לשמעוני ואת בת ראש אומות בית אב במדין. 'כי צוררים הם לכם', אומר רש"י, שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם על דבר פעור. הכאה שהשיבה את ישראל לדרך הצניעות אותה ראה בהם בלעם, באומרו: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל', ראה שפתחיהם אינם מכוונים זה לזה, הכאה שהשיבה את ישראל לדרך של 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקיךָ'.
לפנינו רצח פוליטי כפול של נשיא שבט, ובת נשיא מואב. פרשיה חמורה לאומית ובינלאומית. וסביר להניח שלולי דבר ה' אל משה, ש'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'', יתכן שהייתה מסתיימת באופן שונה. הבועל את הארמית קנאים פוגעים בו, אך לכך על פי הגמרא בסנהדרין לא מעט תנאים. יתר על כן הבועל יכול היה להשכים ולהרוג את פנחס ולא היו מעמידים אותו לדין, אך כאמור הקב"ה מעיד שקנאות זו הייתה במקומה ואף שכרו בצידה, ברית שלום פירש לו הקב"ה שלומותיו, וברית כהונת עולם, למרות שהרג נפשות ולכאורה נפסל לכהונה, מבטיחו ה' כהונת עולם.
אך למרות זאת, ברית שלום וכהונה לחוד והנהגת עם לחוד. ברית כהונת עולם, הינה סגולית, וככזו תעבור מאב לבן ומבן לנכד עד סוף כל הדורות, וזוהי ברכת ה' לפנחס - 'והָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם'. קנאותו של פנחס לשם ה', הינה דבר גדול מאוד עד שכאמור הקב"ה אומר למשה: 'הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם', ואין לך 'ישר כח' גדול מזה. לא בכדי אנו אף שרים על זכותו זו של פנחס מדי מוצאי שבת: איש אשר קנא לשם הא-ל, איש בשר שלום על יד יקותיאל, איש גש ויכפר על בני ישראל.
כי אליהו הוא כידוע פנחס. עם זאת, למרות הזכות הגדולה שנבעה מאותה קנאות, קנאי לא יכול להיות מנהיגם של ישראל. ההנהגה, אינה כלל סגולית ככהונה, אלא דורשת מידות מתאימות להנהגה. קנאות, לא רק שאינה אחת ממידותיה, אלא אף פוסלת את המועמד מהנהגת העם.
על היות אליהו פנחס, נאמר בפרקי דרבי אליעזר [פרק מו]. וכך גם כותב המדרש [מדרש אגדה במדבר פרק כה]:'אמר ריש לקיש: הוא פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני-ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר: 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, והיתה לו ולזרעו אחריו, שיהיו מבורכים ממני לעולם'. אבל משפונה אליהו לה', ומקטר על מצבם הרוחני של בני-ישראל, באומרו: 'וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אלוקי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ' [מלכים א, יט י ו יד] או אז הורה ה' לאליהו שלא זו היא דרך ה' ואף צפוי להיענש: כי 'לא ברוח ה', ואחר הרעש, לא ברעש ה', ואחר הרעש, אש, לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה' [מלכים א, יט, יא-יב]. את דבר ה' לעם-ישראל יש להעביר במתינות, בנעימות. לא בחופזה ולא בקנאות. 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'. כך כלפי העם וק"ו שכך בדבר הנביא אל ה' על עם ישראל.
וכך אמר הקב"ה לאליהו: אמרת 'כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. בריתי? שמא בריתך? 'ואת מזבחותיך הרסו', אמר לו: מזבחותיי? שמא מזבחותיך? 'ואת נביאיך הרגו בחרב', אמר לו: נביאי? ואתה מה איכפת לך? אמר לו [אליהו לה'] וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ'... 'וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים'... אמר רבי שמואל בר נחמן: רוץ פה, רצוץ פיות בכל מי שאמר דילטורייה [לשון הרע] על בניי'. [שיר השירים רבה א, ו].
הקב"ה מטיח ביקורת באליהו, ביקורת המועצמת בהשוואה להתנהגותו של אברהם אבינו, שיתפלל וביקש שוב ושוב רחמים על סדום למרות שהיו כולם רעים וחטאים לה', וכן בהשוואה למשה-רבנו שגם בחטא העגל, גם בחטא המרגלים ובחטאים נוספים, עמד וביקש מה' רחמים על עמו. בניגוד אליהם, אליהו מדגיש בפני ה' את הצורך להעניש את העם ואת ייאושו ממצבם הרוחני. הוא עושה זאת גם לאחר שה' מסביר לו שאין הוא מתגלה לא ברעש אלא בדממה דקה.
אגב, גם משה רבנו, המנהיג האולטימטיבי של ישראל, לקראת סוף ה'קדנציה' הארוכה בת ארבעים שנה בהנהגת עם ישראל, כשל באומרו 'שמעו נא המורים'. כשל ונענש על כך ונאמר: לא תביאו את הקהל הזה. אליהו אמר 'כי עזבו בריתך בני ישראל', ונאמר לו: 'ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך'. ישעיהו אמר: 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב', נאמר לו 'ובידו רצפה' מהו רצפה? אמר רב שמואל בר נחמני: רצץ פה, שאמרת דלטורייה על בניי...למד ישעיהו ואמר: ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים, למדני לדבר על ישראל סנגוריה...לא נעשיתי אחור מן הנבואה, אלא התנבאתי נחמות יותר מכל הנביאים, ולא עוד אלא נחמות כפולות: 'שוש אשיש', התעוררי התעוררי', עורי עורי', 'אנכי אנכי' ו'נחמו נחמו עמי'. כך הוא בילקוט שמעוני [ישעיה תו].
מ-אנ"י = אליהו, משה וישעיהו, ומפנחס למדנו שעל מנהיג בישראל א. ללמד סנגוריה על ישראל. ב. אל לו לנהוג בקנאות וג. עליו להישמר מכל משמר מלדבר סרה בעם ישראל.
אגב, על פי הזוהר, טעם 'כסא של אליהו' בבריתות ואמירת המוהל ואבי הבן "זֶה הַכִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב' וכו' [יורה דעה רסה יא.] נובע מהעובדה שאליהו קבל לפני הקב"ה על כך שישראל עזבו את בריתו, ומשמע מדברי המדרש בפרקי דרבי אליעזר שהוא קבל על עזיבת ברית המילה, ולכן ענה לו הקב"ה, ישראל שמרו גם שמרו את 'ברית המילה', אך חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. דומה כי אליהו הנביא הינו מבשר הגאולה, מבשר הוא את ביאת משיח צדקנו, אך בשל קנאותו, אין הוא יכול להיות המנהיג עצמו.
פנחס לא יכול היה אפוא להיות המנהיג הבא של ישראל, ביקש משה שמי מבניו ימשיכו בהנהגה, אך ה' מורה לו שלא יהיו אלה בניו כי לא עסקו בתורה. לכן, ' קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו' [כז,יח]. גברתן כמותך [ספרי נצבים שה]. אומרת הגמרא בסנהדרין [ח.]: פעם כתוב 'כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ' [דברים לא,ז], ופעם כתוב 'כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ' [דברים לא,כג]? אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור. יחדיו תנהיגו את ישראל.
אמר לו הקב"ה: טול מקל והך על קודקודם, דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור. ובמילים אחרות, יהושע לבדו יהיה המנהיג הבא של ישראל. הנהגה אינה סגולית אלא תלויה במידות. מעיד הקב"ה, אלוקי הרוחות, על איש אשר רוח בו, הלא הוא יהושע, היכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד [רש"י כז, יח]. כמה מקל הדבר כשהבחירה במנהיגות היא אלוקית ושהעם מקבלה בשמחה.
בזכות קנאות פנחס, 'תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', לא כילה ה' את בני-ישראל, אך בשנה זו כלתה גם כלתה, כאמור בפרשה, שליחותו של משה רבנו. תמה תקופת הכנת ישראל לכניסה לארץ-ישראל. 'וזרח השמש ובא השמש', עד שלא השקיע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע [ב"ר נח,ב]. פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, אך בסוף ספר יהושע מוכח שיתעלה והשיג את תואר רבו - 'עבד ה''. יהושע היה רמטכ"ל צבא ישראל עוד במלחמה מול עמלק.
'וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק' [שמות יז,ט]. צו 8... ואכן, 'וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב'. ומכאן והילך בכיבוש ארץ ישראל, אך מעתה גם כמנהיג העם, תוך שהוא יודע לנהל משא ומתן עם יושבי הארץ. אומר הרמב"ם בהלכות מלכים [ ו, ה]: שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח, יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים, ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. ומאידך היה מסדר מדי יום את ספסלי בית המדרש. ספרא וסייפא. עבד ה', מצביא נחוש ואמיץ, בעל נאמנות, מסירות, ענווה ומנהיגות, היודע להלך כנגד רוחו של אחד, ואשר הנהיג את העם בכיבוש ארץ ישראל, ובשמירת תורה ומצוות, עד שהברכה השנייה בברכת המזון, ברכת הארץ, מיוחסת לו. יהושע בדרכי נעם וללא קנאות, הוכיח את ישראל רק סמוך למיתתו [ספר דברים ב].
ברור אפוא מדוע בחר ה' ביהושע ולא בפנחס. עם זאת, עוד מעלה יתירה הייתה ביהושע והיא מעלת שימוש תלמידי חכמים. וכפי שעל פי המדרש אומר ה' למשה: יהושע, הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל... 'נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ'! [במדבר רבה כא,יד]. אומרת הגמרא בברכות גדול שמושה של תורה, יותר מלמודה. שנאמר [מלכים ב, ג יא] 'וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ? וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ'. לא נאמר 'אשר למד', אלא 'אשר יצק מים'. שימוש זה הוא אבן יסוד בהעברת התורה מדור לדור.
מתוך 'שלשת השבועות' ומתוך פרשת פנחס הוא אליהו, נישא תפילה שנזכה גם בהנהגה וגם בכל בית ישראל, לדברי הנביא מלאכי [ג, כג-כד]: 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם'.
הכותב הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל