אני מבין את הדרוזים בישראל, קל להבין. רק תארו לעצמכם חלילה תסריט דומה אצלנו, נניח שיש רצח של יהודים במדינה שכנה, וכאשר אנחנו רוצים לצאת ולהציל אותם, או למצער להילחם לצדם, הצבא המקומי שלנו מונע מאתנו להגן על אחינו. מתסכל.
מצד שני, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד אירוע חטיפה או היעלמות של אזרחים בסבך הג'ונגל המזרח תיכוני. די לנו באירוע חטופים אחד. לכן, הפשרה המתבקשת, עוד לפני האינטרסים הרחבים יותר, הייתה התערבות ישראלית צבאית אגרסיבית, מבלי לסכן חיי חיילים על הקרקע, ובאופן שיבהיר לקצב התורן את מקומו ומעמדו בהיררכיה האזורית, וגם יקנה לנו הכרת הטוב של ניצולי הטבח המקומיים.
ומכאן לחשיבה אסטרטגית רחבה קצת יותר.
נורמליזציה עם סוריה היא לא מילה גסה, גם אם בצד השני ניצב טרוריסט בחליפה, רוצח מתועב לשעבר ומנכ"ל של כנופיות רצח בהווה, כמו ג'וליאני. גם אם לא מעט חומרי עבר שלו מעידים שהוא לא נמנה על גדולי אוהבי ישראל. במקרה הזה הקלישאה נכונה, שלום עושים עם אויבים. היא רק דורשת סיומת ראויה: ובתנאי שהאויבים חלשים, כנועים, מכירים את מקומם ומתכוונים לשנות את דרכם.
אבל נורמליזציה כזו, בין אם תהיה במודל קריר יותר כמו יחסי ישראל ומצרים או ירדן, ובין אם תוביל לניגוב חומוס בדמשק ומסעות יבשתיים של ישראלים לאירופה (כן, יש גם את טורקיה באמצע, אז אולי בכל זאת נוותר) במודל איחוד האמירויות, צריכה לבוא בצירוף של כמה תנאים נוספים וקשיחים.
האחד, הגולן: ג'וליאני יצטרך להישאר עם השם בלבד. על הגולן עצמו הוא יידרש לוותר, אחת ולתמיד. זה לא אמור להיות קשה כל כך בהינתן ההכרה האמריקנית של טראמפ בקדנציה הקודמת בהחלת הריבונות הישראלית בגולן, קל וחומר כשאותו טראמפ הוא הפטרון החדש של הדיקטטור הקטן מצפון. אולי זה ידרוש מעט סבלנות, כי מנהיג שמבסס את שליטתו בסוריה לא יכול לפתוח בצעד של ויתור על חבל ארץ, אבל זה שווה את ההמתנה.
השני, דרוזים: הקמת סוריה המקורית הייתה עניין מערבי שנשען על קפריזות של פקידים צרפתים ובריטים מנותקים. אין שום סיבה לא לדרוש בשמם של הדרוזים וגם לקבל אוטונומיה דרוזית שתהווה גם חציצה (ותוספת של שכבת ביטחון) בין ישראל לסוריה, וגם ישות מקומית נוספת שתהיה ידידת אמת לישראל.
השלישי, סיום הנוכחות האיראנית באזור: נדמה שכאן לפחות ישראל לא תצטרך לעודד יתר על המידה את ג'וליאני, שאנשיו חגגו כל חיסול ישראלי בבירת הטרור טהראן. אבל יש גם תוספת חשובה, ג'וליאני יצטרך להתחייב שגם האינטרסים האזוריים האחרים שלו, בפרט אלו שעשויים להשליך על ישראל, יהיו בצמוד ובתיאום. עם העיניים לארדואן, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שוב נוכחות של פרוקסי מטעם מדינת אויב על גבולה הצפוני, וסיכום מוגדר וברור ימנע מראש כאבי ראש מיותרים.
נכון, בעולם מתוקן היינו שמחים להסכם שלום נוצץ עם הממשלה הדמוקרטית-ליברלית שמושבה בדמשק, אבל זה לא יקרה, ובשכונה שלנו, כל הרודנים בסביבה שוטפים מפעם לפעם את הידיים אחרי סבבי שפיכות דם מאסיביים. גם א-סיסי אינו כבשה תמימה וכך גם הסעודים ואחרים. אלו האנשים, זו הסחורה, ועם זה אנחנו צריכים לחיות, להסתדר, וגם להגיע לרף סביר של חיים משותפים.