שורדת השבי דורון שטיינברכר, תושבת שכונת דור צעיר בכפר עזה, משחזרת את רגעי החטיפה ב-7 באוקטובר מביתה, במסגרת ראיון ל"ידיעות אחרונות".
"כשאני כאן בדירה, אני נזכרת פתאום ברעש החלון כשפתחו אותו המחבלים", סיפרה שטיינברכר, "ידעתי שהמחבלים מתקרבים והסתתרתי מתחת למיטה. ואז, תוך כדי שאני מדברת עם אמא, אני שומעת שהם בדלת, צועקים 'איפתח אל-באב!' אני אומרת לאמא שלי 'הם פה' ואז אני שומעת את ה'פק' של החלון, ומבינה שהם נכנסו".
היא שיחזרה את הרגע: "מחבל נכנס לחדר השינה, מסתובב ואומר לחבר שלו 'אין פה אף אחד'. הם יוצאים - ואז חוזרים, מבינים שחייב להיות פה מישהו כי מישהו השעין את המקרר על הדלת. הם ירו על המיטה. זה פיספס לי את הראש. ואז הם מרימים את המזרן וקולטים שאני למטה. אני מרימה ידיים ולוקחים אותי ארבעה מחבלים החוצה. הם תפסו אותי מהיד, העלו אותי על מדף ויצאנו דרך החלון".
שטיינברכר תיארה את תחושותיה כשנלקחה החוצה, "אני מבינה שאני נחטפת לעזה ושהלוואי שלא ירצחו אותי. אני מנסה להתנגד כדי לעכב את הזמן, שיבוא מישהו, אבל לא היה מי שיבוא".
בהמשך תיארה: "בדרך לעזה אני פשוט עושה סוויץ' במוח, מכבה את עצמי ואומרת 'טוב, אין לך כבר מה לעשות עם זה. לא משנה מה, רק תחיי, רק תשרדי. שיעשו מה שהם רוצים, כמה שהם רוצים. לשרוד זה הדבר היחיד שהיה לי בראש'".
על התקווה לשחרור שאר החטופים שנותרו בעזה הוסיפה, "בשבי לא הייתה לי תקווה ובסוף חזרתי, אז אני חייבת. לא יכולה להיות מציאות שבה הם לא חוזרים. תכף זה שנתיים. זה לא הגיוני הדבר הזה.