שניאור זלמן נול, אחיו של סמ"ר משה (מוישי) שמואל נול ז"ל שנהרג בפעילות מבצעית ברצועת עזה, מספר על ההתמודדות עם האובדן זמן קצר לאחר סיום ימי השבעה.
לדבריו, הקושי המיוחד מתגלה ברגעים היומיומיים, כשהוא נכנס לחדר שחלק עם אחיו ורואה את מיטתו הריקה. מוסיף כי מחשבות רבות מטרידות אותו, בעיקר על השניות האחרונות בחייו של מוישי ועל הכאב שחש למען המשפחה ברגעים הקשים ההם.
"הוא היה איש משפחה, מתקשר לאמא שלי. גם חמש שעות לפני כן הוא התקשר ואמר לה שהכול בסדר. תמיד הוא היה אומר לנו שהכול בסדר, תמיד דאג לנו שנדע שהכול בסדר", משתף שניאור.
הוא מספר כי אחיו היה רוצה שימשיך את חייו כרגיל, תוך שמירה על שמחה ואחדות משפחתית, "הוא היה רוצה שאמשיך עם החיים כמו שאני ותמיד להיות בשמחה, לא משנה מה קורה ולהיות באחדות עם כל המשפחה. הוא היה אדם שאיחד".
כבחור ישיבה, התבונן שניאור בגיוסו של אחיו לצה"ל כמעשה של קדושה ומסירות. "היה לו קשה בלימודים, כך שזו הייתה האפשרות הטובה ביותר עבורו. הוא עשה דברים מטורפים, הציל את עם ישראל במסירות נפש אמיתית", הוא אומר ומציין כי בחב"ד מתגייסים בחורים, אך קודם לכן חשוב לבסס את עמוד השדרה התורני. "בכל דרכיך דעהו, זאת אומרת שבכל דבר שאתה עושה אתה יודע את הקדוש ברוך הוא, אבל כדי להגיע לדרגה כזאת קודם כל צריך לעבור הרבה זמן עד שיהיה לך עמוד שדרה".
הוא מתאר משפחה שחיה באחדות למרות סגנונות החיים השונים של האחים. המבט המשותף תמיד מכוון לטוב שבאדם, גם אם הוא בחר בדרך אחרת.
במהלך ימי השבעה נחשפה המשפחה לסיפורים רבים על אופיו של מוישי ועל מסירותו. מדובר על הקפדה בזמני שמירה, דאגה לחבריו גם במחיר אישי, וחברות שהתגלתה דווקא ברגעים הפחות נוחים ויותר מאתגרים של השירות הצבאי.