בין עשרות המכתבים שאני מקבל המכתב הבא תפס אותי במיוחד:
הוא כואב, נוגע ונראה לי אין איש חינוך או בעצם כל אדם שהוא לא ידבר אליו.
כל הורה שנמצא בקבוצת הווטסאפ של השכבה או הסניף בוודאי יבין למה אני מתכוון וגם אם לא מדובר ברמת חומרה עוצמתית כמו שהמכתב יציג, עדיין נדמה לי שרוח הדברים שלו ברורה למדי.
כתבה אותו מחנכת מדם ליבה ומה יש להוסיף. הבאתי אותו כאן בקיצור עקב מגבלות המקום:
"הבית שלי התפרק והייתי חייבת לעבור לישוב אחר בגלל המשמרות המשותפת. עזבנו את ירושלים לצפון.
סיימתי כמחנכת 14 שנות הוראה ותמיד התלמידים שלי וההורים שלהם עפו עליי. סליחה על הגאווה, אבל באמת שכל שנה הייתי מקבלת קלסר שלם מלא במכתבי תודה והערכה מעבר לשקיות על שקיות של מתנות ומזכרות.
אבל בשנה האחרונה שחינכתי כיתה ט הייתי פשוט שבר כלי. ידעתי שהבית שלי הולך להתפרק ולא הייתי מסוגלת להיכנס בכלל לכיתה.
הרגשתי שכל פעם שאני נכנסת למכונית ומסובבת את המנוע אני נמצאת במלחמת עולם:
לנסוע למרות הכול לאולפנה או לוותר. כי בשביל מה בכלל לנסוע?
איך אני באמת אוכל להיות שם בשביל התלמידות האהובות שלי שאני בקושי מצליחה להחזיק את הראש שלי מעל למים?
יום אחד אזרתי אוז וניגשתי לראשת האולפנה. הסברתי לה את המצב שלי. את זה שאני מרגישה מרוקנת לגמרי. כמו סמרטוט שסחטו אותו אלף פעם ובסוף סחטו אותו שוב פעם.
היא הסתכלה עליי ואמרה לי:
אני כאן בשבילך. אנחנו כאן בשבילך. באמת. אבל תביני, אין לנו פשוט אף אחת אחרת באמצע השנה. גם ככה את יודעת כמה שקשה להשיג מחנכות....אז עוד באמצע השנה?
ואת? יש לך רזומה מפואר. את אשת חינוך בכל גופך. אל תעשי כלום ורק תני להם ללמוד ממך...
במציאות אחרת הייתי עושה שמיניות בשביל להחליף אותך, עכשיו זה פשוט להשאיר שלושים בנות בלי מחנכת.
הלכתי עם הילד הקטן שלי לגן המשחקים של היישוב והתקרבתי ליד שתי אמהות של תלמידות שלי.
לא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות. אז התקרבתי יותר...
ואז אני קולטת אמא אחת מדברת עם האמא האחרת עליי ואומרת לה:
"היא מחנכת פח. אני אומרת לך. פשוט הרגה לנו את הילדות. סתם שרפה לנו שנה. בשביל למה בכלל כל כך נלחמתי עליה. למה היא פשוט לא הלכה להנהלה וביקשה להתפטר. תאמיני לי שגם מטאטא היה עושה עבודה טובה יותר".
קפאתי במקום. לא יכולתי לזוז. הרגשתי שהלב שלי עצר.
כל כך רציתי להגיד לה: תגידי את משוגעת? את מכירה אותי בכלל? מי את שתדברי עליי ככה?
יש לך מושג איזו תחושה זו לקום בבוקר ולהבין שהאדמה שאת דורכת עליה נסדקה ויכולה בכל רגע נתון לבלוע אותך ואת הילדים שלך לתוכה? מה את מבינה בכלל?
את לא מתביישת? אני מחנכת זוועה?
אני שכל שנה ההורים נלחמים עליי?
אבל לא אמרתי כלום. לא יכולתי. הייתי אבודה. מובסת. אוויר. כלום.
אבל יודע מה החלק החשוב בסיפור?
שממה שאני מכירה את האמא הזו שדיברה עליי כל כך לא יפה
שרצחה לי את הנפש, אני יודעת בוודאות שהיא לא אשה רעה. באמת שלא.
נו, אז למה היא דיברה ככה? למה היא אמרה את ההוצאת שם רע הזו?
לא יודעת. כי היא נפלה. כמו כולנו. גם אני נופלת. גם אתה. גם הקוראים שלך.
ברור לי שאילו הייתה יודעת שאני מקשיבה היא לא הייתה מדברת עליי בצורה הזו.
אבל יש לי בכל זאת בקשה אחת חשובה שבגללה בכלל כתבתי את הפוסט הזה:
אם אתם קוראים אותו ויש לכם ילדים בבית הספר, נסו בבקשה לדון לכף זכות את המחנכים והמחנכות שלהם כי לפעמים דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
הרבה פעמים אין לכם פשוט מושג למה הדברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים והמציאות עמוקה יותר מהמבט השטחי שהתרגלתם אליו.
דונו לכף זכות כמו שאתם רוצים שידונו אתכם ואת הילדים שלכם והלוואי שבזכות אהבת חינם, נבנה את בית המקדש, החטופים והחיילים שלנו יחזרו בשלום. אלה ג".