המשנה בברכות (ה, א) אומרת: "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמים", ובנוסח שבמשניות כתוב "כדי שיכוונו ליבם למקום".
שואל הצל"ח מה הכוונה 'למקום'? והוא עונה שיכוונו למה שכתוב "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח, יא), הוא המקום ששם התפללו האבות, אל המקום הזה שעליו אמר יעקב: "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז), ושלמה אמר: "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א, ח, לה). כלומר לכוון אל המקום - הכוונה אל בית המקדש, אל קודש הקודשים.
"ושום תפילה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך השער הזה שהוא שער השמים, וכל התפילות שמתפללים בכל העולם צריכים לילך עד מקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים".
הצל"ח מוסיף ואומר: "לפי רוב מרחק הדרך יש לתפילות אחריות הדרך", כלומר, אם מתפללים ממקום רחוק יש לתפילות דרך ארוכה לעבור שבה הן צריכות להישאר בטהרתן ובשלמותן. אך הדרכים בחזקת סכנה, שיש בהם שודדים שהם הקליפות שנבראו בעוונות. זאת אומרת, התפילות עוברות דרך מקומות טמאים, והן צריכות להגיע למקום המקדש.
"ולפי רוב ריחוק הדרך, צריך שמירה בדרך", ולכן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת, לעורר עצמם לתשובה, והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אחר כך בתפילתו ולקיים "וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יז, ח).
כלומר, החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת, מכיוון שרצו לשמור על התפילה מפני שודדים וגזלנים רוחניים, קליפות שיכולות לקלקל ולפגום בתפילה, בדרכה למקום המקדש. ולכן בשעה הזאת הם היו בהכנה גדולה לקראת התפילה, ובכך יצרו מגינים לתפילה שתוכל לעבור את כל הדרך המסוכנת הזאת, ולהגיע בשלמותה למקום המקדש, ובזה היו מקיימים "וקמת ועלית אל המקום".
מתוך שיחה שנאמרה בשנת התשפ"ד, לשיחה המלאה באתר ישיבה