"תעלה או לא תעלה?" - במקביל להכנות לשבת, עסוקים עובדי משרד ההתיישבות בהכנות אחרונות לדייק את החלטת הממשלה שתאפשר את שיקום הישובים צמודי-הגבול בצפון, במאמץ גדול ותקווה גדולה לא פחות, שההחלטה "תעלה למעטפה", או במילים פחות מקצועיות: תוצג ותוצבע בישיבת הממשלה ביום ראשון הקרוב.
למי שלא מכיר את הרגולציה שמדינת ישראל חולה בה, קשה להבין עד כמה מסובך ומורכב להביא החלטות ממשלה לשלב בו ניתן להצביע עליהן. למי שכן מכיר, לא נותרה ברירה אלא לעבוד "לפי הספר" שעות רבות, לדייק כל מינוח, ולנסח היטב כל נימוק, כדי להשביע את רצונם של כל היועצים המשפטיים, להניח את דעתם של כל פקידי האוצר, ורק אז להגיע לשלחן הממשלה.
פעמים רבות עולה בי המחשבה מה היו ראשוני הציונות אומרים, אם היו רואים עד כמה מדינת ישראל אותה חלמו להקים מסתבכת בכבלי הרגולציה, כאותו גוליבר הכבול באלפי כבלים זעירים שאינם מאפשרים לו לפעול...
בעיצומם של ימי "בין המיצרים", אין תיקון טוב יותר לעסוק בו מתיקון השיבה הביתה של הישובים שגלו מאדמתם. אין יום שאני לא מודה בו על הזכות הגדולה הזו, לסייע בהקמתם מחדש של הישובים, ולוודא שלא תהיה זו רק שיבה, אלא גם תקומה גדולה: העצמה והרחבה וריפוי גם של בעיות וקשיים שהיו מנת-חלקם של הישובים הללו עוד לפני המלחמה.
עוד לפני המלחמה היכרנו נכוחה את המצב העגום של הישובים הכפריים בגבול הצפון, שהגיל הממוצע בהם היה - כבר אז! - שבעים (כן כן, 70)... עוד לפני המלחמה בנינו, במשרד ההתיישבות, תכנית לחיזוקם והעצמתם של ישובים אלה, לשיפור תנאי החיים במקומות שרבים מהם לא זכו ליד-ממשלתית מחזקת לאורך עשרות בשנים, ובעיקר - להרחבתם במשפחות חדשות וצעירות יותר, לפתיחתם-מחדש של גני הילדים שעומדים סגורים כבר שנים, לבנייתה-מחדש של חברת ילדים ונוער, בישובים שכבר אז, לפני המלחמה, הלכו והתקרבו למצב של בתי-אבות. עוד לפני המלחמה חיפשנו שותפים למיזם הציוני החשוב הזה, אבל לא כל כך מצאנו.
ואז באה המלחמה. התושבים פונו, וגם פוזרו בעשרות אתרים זמניים שונים. הקהילות, שהן העוגן החשוב ביותר בכל ישוב, ופי כמה בישובים מרוחקים כל כך - פוזרו ואפילו פוררו לעשרות פירורים. (השקענו לא מעט תקציבים בשמירה על החיבור הקהילתי, למרות הפיזור הרב, וגם על זה - כמיטב הרגולציה הממשלתית - נאלצתי להיאבק מול יועמ"ש האוצר דאז, שקבע ש"מלחמה יש בכל הארץ, אז למה רק לישובי הצפון דרוש ליווי קהילתי"....), ולנו היה ברור שקשה מאד יהיה לשקם אותן (הקהילות) וממילא גם אותם (הישובים).
הגיע זמן השיבה: החיזבאללה הוכה קשות, וסולק אל מעבר לליטאני, מנהרות התקיפה האימתניות שלו נחשפו והושמדו, ומתווה הפסקת-האש, שמאפשר לנו להכות בו שוב ושוב, ולהמשיך לחסל את כל יכולותיו - מבוצע בהקפדה יתרה ע"י צה"ל. הכפרים שסיפקו לו תשתית למתקפה נגדנו - נחרבו. וזה בדיוק זמנם של ישובי הגבול שלנו - לשוב, לצמוח ולפרוח, לגדול ולהתעצם, לקום מעפר ולהיבנות לתפארה, כי זה חלק מהנצחון. אבל איך יעשו זאת בכוחותיהם הדלים, אחרי תקופת גלות ארוכה ומתישה, כשחלק מהתושבים שפונו, בעיקר המשפחות היותר-צעירות, כבר החליטו לבנות את חייהם במקום אחר, קל ונוח ונגיש יותר?
זה הזמן לשוב לתכנית-ההעצמה שלנו מלפני המלחמה, להכניס בה התאמות, ולהתקדם - הבנתי. זה הזמן לא רק לשקם אלא גם להרחיב את הישובים, לקלוט בהם משפחות חדשות וצעירות, להוריד דרמטית את הגיל הממוצע, לפתוח את גני הילדים, מעונות היום, המשחקיות, וחדרי-החוגים. בשביל כל אלה חובה עלינו גם לגבש גרעיני התיישבות צעירים, וגם להשיג עבורם פתרונות דיור זמינים. וכמובן - לתקצב בכל ישוב כזה מלווים ורכזים קהילתיים, שיחברו בין החדשים לוותיקים, ויבנו יחד קהילות טובות, חזקות ומחזקות. את כל אלה ביקשתי להכניס לתכנית שיקום הצפון, לפחות בחלק עליו אני אחראית - בהתיישבות הכפרית.
אני אסירת תודה לשותפי לדרך: שר האוצר, וגם השר הממונה על מנהלת שיקום הצפון, על ההקשבה האמתית לתובנות שלי, ועל ההחלטה להירתם ולתמוך, תקציבית, בעקרונות השיקום וההעצמה שבתכנית שהיצגתי. בלי התמיכה הזו, לא יכולתי להתקדם ולתקצב את כל הנדרש, בחומר - בהקמת שכונות-מגורים זמניות, וברוח - בתיקצוב כל הנדרש לבניה נכונה ומחודשת של הקהילות, קהילות שיחברו את הצעירים עם הותיקים לכדי מרקם חברתי אחד, משתף, ומחזק.
ואני אסירת תודה לא פחות, לאנשים המדהימים שהחליטו להירתם בגופם לתכנית הזו. אנשים שזכות עצומה להכיר אותם ולסייע להם. כך למשל, מאיר אלבוים מלוד, ששירות המילואים שלו בגבול הצפון, הוביל אותו לתובנה שזה המעשה הציוני הנכון לעת הזו, ולמאמץ לגבש גרעין התיישבות מכל מי שהצליחו הוא ורעייתו להדביק ב"שגעון" הזה. תשע משפחות צעירות שעוזבות הקיץ בית, קהילה, משפחה ופרנסה, ומרחיקות צפונה למושב זרעית, להתיישב ולהשתלב בו. ומן הצד השני של המטבע הציונית הזו - איציק בן מוחא, יו"ר ועד המושב, שהצליח לרתום את התושבים הותיקים לקבל בזרועות פתוחות את המשפחות החדשות בנות הציונות הדתית, ולבנות יחד מרקם-חיים משותף.
כל מפגש עם תושבי גבול הצפון השבים הביתה ממלא אותי בהתפעלות. באדמית פגשתי את רפאל, תושב ותיק שחזר לקיבוץ שעל קו הגבול עם משפחתו וארבעת בניו. שמעתי איך אחד מילדיו שאל אותו עד מתי יאלץ לנסוע קילומטרים לכל מפגש חברתי עם בני גילו.
"זה לא שובר אותי" - אמר רפאל - "אני יודע כמה חשוב שנהיה כאן, אבל זה קשה, חייבים להביא עוד משפחות עם ילדים". "אתה צודק, שיקום ישובי הצפון הוא אחד המהלכים החשובים ביותר היום למדינת ישראל" - השבתי לרפאל, וביקשתי ממנו: "תגיד לבן שלך: מה שהוא עושה כשהוא גר פה, למרות הקושי, זה לא פחות חשוב מהטייסים שמפציצים בעזה או באיראן. זה חלק מהנצחון", והבטחתי לו, שלא נשאיר את ילדיו לבד, נעמול קשה ונביא עוד ילדים, לאדמית ולכל ישובי הצפון.
"קח לך את-יהושע בן-נון, איש אשר-רוח בו... וציויתה אותו לעיניהם" - רש"י מתאר את הצדדים השונים בתפקיד אליו מתמנה יהושע. "דע, שטרחנין הן, סרבנים הם" - הוא מוזהר, בצד הצורך "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". ומעל כל אלה מודגשת הזכות הגדולה: "אשריך, שזכית להנהיג בניו של מקום!"
כמה תואמים הדברים את משימת השיבה צפונה: המאמץ להתאים בין רצונות וצרכים של אנשים שונים , והטרחה האינסופית כמעט מול תקנונים ורגולציות. השבוע, למשל, עסקנו בהכשרת המעון בזרעית, למרות מיקומו בסמוך ל... לול תרנגולות. פרט קטנטן שעלול, חלילה, לפגוע בכל מאמץ השיבה: אם אין מעון - איך ישתלבו המשפחות החדשות בעבודה, וממילא איך יוכלו להתיישב כאן בכלל? וזו רק דוגמית... אבל מעל כל אלה מרחפת רוח גדולה של ציונות ושליחות, של זכות גדולה להנהיג את בניו של מקום אל המקום החשוב כל כך - אל גבול הצפון שלנו.
"אז תעלה או לא תעלה?" - החלטת הממשלה, אני מקווה מאד, תעלה ביום ראשון הקרוב. אבל אנחנו בוודאי נעלה. נעלה לארצנו, ונתיישב וניטע שורשים חזקים בגבולנו, ממש כפי שאנחנו מבקשים בכל שבת בתפילתנו.
שבת שלום, יחד ננצח בע"ה