1.
בנימין נתניהו היה נסער מאד בסיומן של בחירות 2006. הוא לא הבין איך זה קרה לו. איך הוא, שר האוצר שהצעיד את ישראל לכלכלה בטוחה ועתיד מזהיר, גמר את הבחירות ההן עם 12 מנדטים בלבד.
התשובה היתה פשוטה: אמפתיה. כולם הבינו שצריכים לחתוך בבשר החי ושפוליטיקה היא אומנות האין ברירה. אבל הציבור הליכודי רצה אמפתיה. המשק הישראלי היה זקוק להבראה, אבל כשכואב לא מספיק להסביר שלא היתה ברירה.
זה מה שקרה בשנה האחרונה לקברניטים של הממשלה הזו, בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ'. הם הובילו יחד קדנציה מלאת הישגים. ניהלו מלחמה חסרת תקדים בהישגיה וניצחונותיה ויצרו ברית של שיתוף פעולה עם כל סיעות הקואליציה. ככה גם הצליחו להצעיד את כלכלת ישראל בזמן מלחמה קשה ולהשיג תוצאות חסרות תקדים. מה שקרה פה תחת הנהגתם של השניים האלה הוא פשוט ניסי. אין דרך אחרת להגדיר את המהלכים שלהם בשנתיים האחרונות.
ועדיין שניהם לא רואים בסקרים תמורה לאגרה. כי הציבור הישראלי לא רוצה הסברים רציונאליים על ממשלה מתפקדת ועל גבולות הכח של חוק גיוס. רוב הציבור מבין שאף חוק לא יביא באמת את החרדים לבקו"ם. אבל הוא רוצה שיתנו דרור לכאב שלו, וגם לכעס.
כמו בקדנציה של 2003-2006 שבה הסיפור המרכזי היה גירוש גוש קטיף, אבל גורלו של נתניהו הוכרע על הנושא השני בחשיבותו והראשון בתסכולו, כך גם היום הציבור לא מצליח לראות את ההישגים, כי הוא פשוט עסוק בלכעוס עכשיו.
2.
ככל שהאירוע הזה תלוי במערכת הפוליטית הוא יכשל. זה אירוע יצרי מידי מכדי לנהל אותו בצורה עניינית. ליולי אדלשטיין היו מספיק דרכים לנהל את האירוע נכון. הוא לא היה צריך לקיים חודשים של דיוני סרק בועדת חוץ וביטחון שרק ניפחו את האירוע התקשורתי, להפגש כל שני וחמישי עם ארגוני המילואימניקים להפלת הממשלה ולמרוח את החקיקה לרגע האחרון.
היה אפשר לקחת את החוק שחוקקו מפלגות השמאל בקדנציה הקודמת של ממשלת לפיד-בנט, להוסיף למכסות עוד כמה מאות חרדים ולחוקק. היו פתרונות נוספים. אבל אדלשטיין כנראה רצה לריב עם השומר ולא לאכול את הענבים. את המחיר כולנו משלמים.
3.
השבוע הופעתי בערוץ 14 בפאנל שהפך ליצרי. מול העמדה החרדית שייצג חברי יקי אדמקר, הבעתי את הכאב העצום מהתנהלות ההנהגה החרדית, שמשותף לרוב הציבור בישראל. כן, גם הציבור הימני.
מבול ההודעות שקיבלתי לא הפסיק גם יומיים אחרי. למרות שאמרתי בפירוש והדגשתי שבפן הפוליטי אין הרבה מה לעשות ושהחוק שהוצע היה יחסית סביר, אנשים שכועסים מאד על החוק שלחו לי הודעות תודה, כאילו עשיתי להם טובה אישית. את חלקם הגדול אני מכיר באופן אישי. איש מהם לא שונא חרדים.
הם גם מבינים שמבחינה פוליטית אין הרבה אופציות. אבל רק מבקשים שמישהו יכיר בכאבם. בדיוק כמו כל טיפול פסיכולוגי טוב שמתחיל במה שנקרא בעולם הטיפול "הכרה בסבל".
4.
השאלה שתעסיק רבים במערכת הבחירות הבאה תהיה מי סדק את גוש הימין, שהחזיק מעמד חמש מערכות בחירות וכמעט קדנציה שלימה. חלק מאותם מסמסים הם כאלה המוגדרים "מתפכחים". אנשים שאחרי 7.10 חצו את קו הגבול למחנה הימין. יש רק סוגיה אחת שמקשה עליהם להשתייך כעת לימין: ההגנה המוזרה של אושיות בולטות במחנה על השתמטות החרדים.
אחרים שייכים לציונות הדתית או הימין החילוני. חלק מהם מייצגים את המנדטים שנשרו לימין בסבבי הבחירות שתקעו את ישראל חמש שנים. הם אנשי ימין, אבל מתקשים לקבל את השיח שלא רואה בחרדים שותפים בנטל. אם לא נתעורר נפסיד אותם גם בבחירות הבאות.
לחרדים אין באמת אופציה פוליטית אחרת, להם יש. מי שסותמים את האף ושותקים למול ההתנהלות הצינית של הפוליטיקאים החרדים, טועים גם פוליטית.
5.
אני אוהב ומוקיר את הציבור החרדי. הוא ציבור מופלא וערכי, שבאמת אין דרך לכמת את תרומתו האדירה למדינה. זה ציבור שחרט על דגלו, את "עולם חסד יבנה" ואם תעשו עכשיו בווייז חיפוש לעמותות חסד או גמ"חים בבני ברק, הווייז שלכם כנראה ישתבש מכמות התוצאות.
אני באמת מעריך את הציבור הזה, שמקדש את חיי הרוח ועמל התורה, חי בצניעות ובפשטות, מצטיין בחסד ובמידות טובות ושומר על הצביון האותנטי שלו גם ב-2025.
עם כל הכאב והכעס האדיר על התנהלות הח"כים החרדים, אסור לשכוח שהם לא בהכרח מייצגים את כל הציבור המדהים הזה. אפילו מבחינה מספרית בקלפי הציבור החרדי מונה הרבה יותר משבעת המנדטים של מפלגת יהדות התורה.
מדובר בציבור שגדל דמוגרפית בקצב מזהיר, אבל נותר עם כמעט אותם מספרים בקלפי. התשובה לכך ברורה.
חבל באמת שההנהגה הצעירה יותר בגיל ובוגרת יותר בהתנהלות, כמו חברי הכנסת יעקב אשר, יצחק פינדרוס או אליהו ברוכי מדגל התורה, לא מקבלת יותר ביטוי בהובלה הפוליטית החרדית, והציבור הישראלי שומע רק את גפני וגולדקנוף.
6.
אבל עם כל אהבתי לציבור החרדי, גם האהבה הגדולה ביותר לא יכולה לסמא את עינינו שיש כאן עוול שזועק לשמיים, שכולו חילול השם וחילול כבוד התורה.
עם כל אהבתנו לציבור החרדי אי אפשר שהאהבה הזו תגרום לנו להגן על חילול ה' הנורא של מנהיגיו.
בתי הקברות מלאים מידי והעוול גדול מידי כדי שתהיה לנו הפרבילגיה לשתוק.
7.
יתירה מכך הציבור הזה מחכה לשמוע את הקריאה הזו. מי שמתייחס אל החרדים כציבור פגום שאם רק יתגייס לצבא מיד יתחלן, כנראה לא מאמין בציבור החרדי וחושב שהציבור הזה נחות.
כשאני מדבר בתקשורת על אטימותם של הפוליטיקאים החרדים אני מקבל לא מעט תגובות דווקא ממצביעים חרדים, שאומרים לי שהם מרגישים מאד לא בנח עם אמירות הפוליטיקאים שלהם נגד כל מתווה של גיוס חרדים.
אפשר בהחלט להבין את הפחד, אבל אני לא מאמין שהשקפת עולמו של הציבור החרדי וקומתו הרוחנית כל כך רופפת, שאם יתגייס אפילו לחטיבה כשרה למהדרין כמו "חשמונאים" כל בניו יתחלנו.
8.
אני מאמין בציבור החרדי, אוהב אותו ולא מוותר עליו. אני לעולם לא יעלוב בו, אבל כן אזעק בכל כוחי נגד התנהלות חלק מהנהגתו, הפוליטית והרבנית, שאטומים לזעקתו של עם ישראל בשנתיים האחרונות.
הניסיון שלי מוכיח שכל פעם שדיברתי אל הציבור הזה בכבוד, ללא התנשאות ופטרונות וללא ניסיון לחנך אותו, דבריי נפלו על אוזניים קשובות מאד.
9.
בסוף עם כל חוצפתו של גפני שמגדף את הציונות הדתית בצורה מחוצפת ואטימותו של גולדקנוף שמסוגל לרקוד "בלשכותיהם אין אני מתייצבים" בזמן שחיילים מתים, הם השותפים הפוליטיים הכי פחות גרועים למחנה הלאומי.
אם במקום גפני וגולדקנוף היינו נאלצים להקים ממשלה עם בני גנץ, מי שרק לפני שלוש שנים אירח בביתו את מעודד הטרור אבו מאזן, לא היו לממשלה הזו אפילו רבע מהישגיה הלאומיים והביטחוניים. החרדים אינם אנשי ימין, אבל מבחינה מדינית הם מפריעים הכי פחות.
10.
והערה אחרונה על הפן הפוליטי. בלי החרדים סמוטריץ לא היה מצליח לחולל את מהפכת ההתיישבות חסרת התקדים שהוא מבצע בקדנציה הזו ביהודה ושומרון, כולל הכשרת חומש, שאנור, אביתר ועוד עשרות ישובים, חוות ושכונות ביו"ש.
בן גביר לא היה חולם על מהפכת שינוי התנאים של מחבלי חמאס בבתי הכלא, רפורמת הנשק שהצילה רבים ופתיחת מאות כיתות כוננות ברחבי ישראל, ובטח לא על שינוי שדרת הפיקוד של משטרת ישראל ומינוי מפכ"ל. קרעי לא היה חולם להתקדם עם רפורמת התקשורת, והממשלה כולה לא היתה יכולה לחלום אפילו על פיטורי היועמ"שית, רפורמה משפטית, או מינוי האלוף זיני לראש השב"כ. כל זה לא היה אפילו בגדר חלום בכל הרכב קואליציוני אחר.
אז נכון שהלב סוער, ונושא גיוס החרדים הוא לא סתם עוד סוגיה זניחה. הוא נושא אקוטי וחשוב, ערכית, ציבורית וגם פוליטית. אבל בסוף צריכים לזכור שפוליטיקה היא אומנות האפשר, והבחירה תמיד תהיה בין אופציה גרועה לאופציה גרועה הרבה יותר.