בעצרת שנערכה במועצה האזורית שער הנגב - הנקודה הקרובה ביותר לרצועת עזה - קראו משפחות החטופים לממשלה לקדם את העסקה לשחרור יקיריהם: "מקבלי ההחלטות, אנו פונים אליכם מפה - די. תחזירו אותם. תנו לנו לשקם, לנשום, לחבק, להתפרק, לבנות. תנו לנו את האפשרות לחיות באמת. 50 עולמות, 48 משפחות, הסכם אחד תחום בזמן".
ישי מירן-לביא, רעייתו של החטוף עמרי מירן, ציטטה טור שכתבה לפני כשנה: "כתבתי אז: 'החמצנו את ההזדמנות באפריל. אני לא מוכנה שעוד אחת תוחמץ. לא מוכנה שעוד כמה חודשים יגידו לי - החמצנו גם ביולי'. היום, כששלחו לי את זה מחדש, החרדה עלתה. רק שזה לא שידור חוזר. רק שלא יחמיצו שוב. יש עסקה על השולחן. יש היתכנות לשחרור. אין סיכוי שיחמיצו עוד הזדמנות. אין סיכוי שגם הפעם זה יטורפד ממניעים כאלה ואחרים".
מירן-לביא הוסיפה: "היום רוני אמרה שהיא רוצה שאבא יבוא כבר. עוד שבוע וחצי היא תחגוג יומולדת וזאת המתנה היחידה שתספק אותה. אבא עמרי היה צריך להיות פה מזמן. הוא שורד - והוא חייב כבר לחזור לחיים. אנחנו לא רוצים התקדמות, אנחנו לא צריכים סבלנות. ל־50 אהובים אין זמן - לא לשורדים ולא לחללים".
יפה רודאיף, רעייתו של ליאור רודאיף שנחטף ונהרג, אמרה: "היום יום הולדתו של ליאור. שוב אין למי לחגוג. שוב נתכנס לציין, לזכור ולהיזכר - יום הולדת עצוב. ליאור נשאר בן 61. אין קבר, גופו עדיין חטוף. החלטנו כמשפחה להמשיך את דרכו - דרך של עקרונות, ללא אנוכיות וללא פשרות. אנו מזמינים את הציבור לתרום דם לזכרו - בקריאה לשחרור כל החטופים, כולם יחד, בלי להבדיל דם מדם. את החיים - לחיבוק של משפחותיהם. את הנרצחים - לקבורה ראויה".
שיר סיגל, בתם של אביבה וקית' סיגל, ששרדו את השבי, סיפרה: "אבא שלי היה עם גלי, זיוי ועומרי בשבי. הוא זוכר את הפנים שלהם, את הייאוש, את הפחד, את התקווה לשמוע קול מוכר ברדיו, את הבהלה כשהפצצה נופלת קרוב מדי. הוא חזר - והם לא. הוא הבטיח למסור דרישת שלום, והוא מרגיש כבר משפחה שלהם בעצמו. איך ממשיכים כשחלק מהלב חי בעזה? איך חוזרים לשגרה כשהם עוד שם? חסרים 50 חלקים בפאזל כדי שנהיה עם אחד ושוב שלם. כדי שנתממש ונצמח - הפאזל הזה חייב להיות שלם".