אני זוכר את זה כאילו קרה אתמול, אף שחלפו כבר אחת-עשרה שנים.
זה היה הבוקר הראשון בטירונות. עמדנו בשלשות מול המפקד דניאל, השמש היכתה בעוז, ואז ראיתי אותו - חייל עם פאות בלונדיניות, מבצבצות מתחת לכובע הטמבל הצבאי.
בכל רגע שבו המפקד הסב מבט - שלף את גמרא הכיס, מגניב עוד שורה.
בהזדמנות הראשונה ניגשתי אליו:
"שלום, אני ישראל דיסקינד."
"צבי," השיב בחיוך רחב. "מאיפה אתה?"
"מדולב."
"מה זה דולב? לא מכיר. איפה למדת?"
ציפיתי לשם של ישיבה חסידית.
"למדתי במצפה רמון."
"מה? אתה מזרוחניק?" שאלתי, בבורות גמורה.
"אני דתי לאומי," ענה בפשטות.
שאלתי אותו - והיום זה נשמע לי ממש מביך - "גם אתם לומדים גמרא? אמרו לי שרק נ"ך."
הוא הביט בי כאילו ילד גילה שהעולם עגול.
"ברור שכן," ענה בפליאה.
כמי שגדל בסביבה חרדית, גדלתי גם על סטיגמות.
הבדיחות - כמו זו של ר' שלום שבדרון, על רבקה אמנו שנרגעה רק כשהסבירו לה שבבטנה שני גויים, ולא מזרוחניק - חלחלו לתת-המודע, ולעיתים אף עיצבו השקפת עולם.
אבל אותו מפגש טרף לי את הקלפים.
כל מה שחשבתי שאני יודע על הציונות הדתית - התפרק.
מאז, שוב ושוב, נוכחתי כמה טעיתי.
השבוע שמעתי את דבריך, ח"כ משה גפני:
"הציונות הדתית גרועים יותר מהחילונים", אמרת, ושהם "מוסיפים שמן למדורת השנאה".
רציתי לשתוק, אבל זעקתן של 16 משפחות חבריי שנפלו - לא נתנה לי מנוח.
כי על מי אתה מדבר, הרב גפני?
על צבי?
על מאות שפגשתי בשירות ובמילואים?
אנשים שמתפללים, לומדים, מחנכים ליראת שמיים - בדיוק כמוך.
אבל הם גם עושים דבר נוסף: הם נושאים נשק להגנת עם ישראל.
הם מממשים את חזון הספרא והסייפא.
הם יוצאים ממסכת קידושין - אל מטווח.
הם לומדים ש"ס - ויודעים גם את פקודות הפו"ש.
בבתי המדרש שלהם קול התורה מיתמר - ואם לא היו עליהם מדים, היית נשבע שאתה בפונוביז'.
הם מחנכים לצניעות, לחלוציות, לערכים.
הדברים שאמרת השבוע יכולים להיאמר רק על ידי מי שלא עמד בלוויה של נופל דתי-לאומי בשנה וחצי האחרונות.
כי שם אתה רואה משפחות קורסות.
אתה רואה כיסא ריק בליל שבת, מספר טלפון שאין אומץ למחוק, וילדה קטנה ששואלת: "למה אבא לא חוזר?"
אתה שומע על נשים בנות 25 שזה עתה הפכו אלמנות.
על שכונות שלמות באבל.
על עסקים שנסגרו, כי הבעל נעדר כבר חודשים.
אתה יודע מה זה לקבור את החבר שלך ביום רביעי - ולחזור ביום שישי כדי לקבור את הסמ"פ שלך, חלקה ליד?
מה שעושים החיילים הדתיים-לאומיים - זו לא "ציונות". זו תמצית היהדות.
זה משה רבנו שהכה את המצרי.
זה דוד המלך מול גוליית.
זה יהודה המכבי.
כשהם יוצאים לעזה - הם לא מגשימים "חלום ציוני".
הם מגִנים על עם ישראל.
עלינו. עליך.
והם שואלים בכאב:
איך ייתכן שאנחנו משלמים מחירים כה כבדים - ומואשמים ב"הוספת שמן למדורת השנאה"?
הם לא ביקשו לסגור את ישיבותיך. הם ביקשו שותפות.
הם לא שונאים תורה. הם אוהבים אותה.
אבל הם לא מבינים - למה הם לבד תחת האלונקה.
הרב גפני, זו לא שנאה. זו שאלה.
זו קריאה: תראו אותנו. תכירו במחיר.
לפני אחת-עשרה שנה, בטירונות, למדתי שהציונות הדתית לא שונאת תורה - היא נלחמת בשבילה.
היא שילוב של יראת שמיים, אחריות לאומית ומסירות שאין לה שיעור.
אני מכיר את עולמך, מבין את החששות.
אבל אי אפשר להתכחש למציאות.
אי אפשר לירוק בפרצופם של טובי בניה של הארץ הזו.
הציונות הדתית בונה יהדות חיה.
יהדות שלוקחת אחריות, שלא בורחת, שלא מפחדת.
הם אולי שונים ממך -
אבל לא שונאים אותך.
הלוואי ותחזור בך.
ואל תשליך אבן לבאר שממנה גם אתה שותה.
הכותב הוא יועץ תקשורת ובוגר גדוד נצח יהודה