השנה אנחנו מציינים עשרים שנה לפינוי גוש קטיף - אירוע מכונן, טעון וכואב בהיסטוריה של מדינת ישראל. שנים עברו, והצלקת נותרה.
יש המכנים את האירוע "פינוי", אחרים משתמשים במילים "עקירה" או "גירוש". זה לא עניין סמנטי גרידא. מאחורי הבחירה במילים מסתתרות תפיסות עולם שונות, ערכים, זהויות, וזיכרונות שבמובנים רבים עדיין לא עוכלו עד תום.
במהלך חודש אוגוסט 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, פינתה מדינת ישראל 21 יישובים בגוש קטיף ועוד 4 יישובים בצפון השומרון. כ-8,600 תושבים יהודים פונו מבתיהם, חלקם חיו שם עשרות שנים. הפינוי כלל הריסת בתי מגורים, בתי כנסת, מוסדות חינוך ועסקים חקלאיים משגשגים - שחלקם היו מהמובילים בארץ.
הפעולה לוּותה בפריסה של כ-50 אלף חיילים ושוטרים, והיא נחשבת לאחד המבצעים האזרחיים-ביטחוניים הגדולים והמורכבים בתולדות המדינה. בתוך הציבור הישראלי נשמעו אז קולות חדים - מצד אחד, אלו שראו בפינוי צעד מוסרי, ביטחוני ודמוגרפי נחוץ, שנועד לצמצם את החיכוך עם הפלסטינים ולחזק את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. מנגד, היו רבים - בעיקר מקרב הציבור הדתי-לאומי - שהזהירו מפני תקדים מסוכן של עקירת יישובים יהודיים, אובדן אחיזה ציונית בארץ ישראל והשלכות ביטחוניות חמורות, שלימים התגשמו בטילים שנורו לעבר שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה.
בשעתו, מי שתמך במהלך ראה בו הכרזה מוסרית: סיום של שליטה בעם אחר, מניעת סיכון מיותר לחיילי צה"ל, והפניית משאבים אל לב הקונצנזוס. מאמיני הדרך הזו האמינו כי הפינוי הוא הדרך הנכונה, כי זו פעולה הכרחית שתביא שלום או לפחות תקרב אותנו לשם. מנגד, היו שראו בכך שבר מוסרי ולאומי. אנשים שראו ביישובי גוש קטיף חלוצים בני דורנו - יהודים שבנו בחול ובחוליות יישובים פורחים, עם חיי קהילה תוססים, חינוך, חקלאות ומסירות. מבחינתם, הפינוי היה נטישה, סתירה מוחלטת לערכי הציונות - וכפי שהם הזהירו, גם סיכון ביטחוני ממשי. ואף אובדן אמון בצהל ובמוסדות המדינה.
שני הצדדים היו משוכנעים בצדקתם. כל אחד מהם פעל מתוך תחושת שליחות, דאגה כנה לעתיד המדינה ואמונה שהמציאות ברורה וחד-משמעית. ודווקא מתוך אותה חדות - כדאי לשוב ולהיזכר, עשרים שנה אחרי, בכמה חשוב לפעמים לדעת לעצור. לשאול שאלות. לבדוק את ההנחות שלנו. האם ייתכן שלא הכול ברור כפי שחשבנו? האם ייתכן שמה שנראה לנו מובן מאליו - אינו כזה?
הפינוי עצמו היה רגע קשה. משפחות נעקרו מבתיהן, עד היום אני שומעת את נהי זעקת הבנות המתפללות ובוכות בבית הכנסת רגע לפני שהן עולות לאוטובוסים. חיילים נדרשו לבצע פקודות שלעיתים שברו את ליבם, ובחברה הישראלית נפער קרע - לא רק פוליטי אלא רגשי, תרבותי וחברתי. ובתוך כל זה - אירעה תופעה ראויה לציון: שמירה על ממלכתיות. מאות אלפים מחו, הפגינו, צעדו - ובשיאו של המאבק, בעצרת הענקית בכפר מימון, עמד הציבור מול רגע הכרעה.
הייתה זו אחת ההפגנות הגדולות ביותר שידעה ישראל - אלפי משפחות הגיעו לומר: אנחנו לא מוכנים לוותר. הציבור הזה האמין שהוא מגן על המדינה באמת. היתה שם עוצמה גדולה של תפילה עמוקה ואמיתית, הייתה שם תחושת כאב גדול וציפייה ששערי השמים יפתחו. אך ברגע שהמאבק התקרב לעימות אפשרי עם חיילי צה"ל, ברגע שעלה חשש כי מדובר באירוע שעלול לצאת משליטה - התקבלה החלטה היסטורית: לא חוצים את הקו. לא מתעמתים עם החיילים. לא קוראים לסרבנות. למרות הכאב, נשמר הקו של אחריות. הבנה שהמדינה - על כל חולשותיה וטעויותיה - היא הבית של כולנו. ואסור לפרק את הבית הזה.
זה לקח שלא נשכח. ואולי עכשיו, יותר מתמיד, הוא רלוונטי. גם היום החברה הישראלית עומדת מול אתגרים גדולים. גם היום נשמעים קולות נחרצים, חד-משמעיים, כועסים. אבל אולי מה שאנחנו באמת צריכים הוא יותר ספק ויותר הקשבה. יותר מוכנות להכיר בכאב של האחר, גם כשהוא לא דומה לשלנו. יותר ענוה.
פינוי גוש קטיף הוא לא רק פרק בעבר. הוא שיעור מתמשך באיך אנחנו מנהלים מחלוקת. איך שומרים על הלכידות החברתית בתוך סערה. איך חיים יחד גם כשאנחנו לא מסכימים. הזיכרון הזה אינו פוליטי - הוא אנושי, מוסרי, לאומי.
עשרים שנה אחרי, הגיע הזמן להפסיק לראות את ההיסטוריה הזו כמאבק של צד אחד בצד אחר. יש מקום לראות גם את המשותף: את האהבה לארץ, את המחויבות לעם, את הדאגה לעתיד. השאלה אינה רק אם הפינוי היה נכון או לא - אלא מה אנחנו עושים היום כדי לוודא שגם כשהוויכוחים קשים - אנחנו לא שוברים את הכלים.
הזיכרון הזה אינו רק על מה שהיה. הוא מבט לעתיד. הוא קריאה לדור הצעיר לשאול שאלות, ללמוד לעומק, להקשיב - ובעיקר, להבין שאהבת הארץ והמדינה נמדדת גם ביכולת להכיל את כאבו של האחר. ובעיקר הבנה שהאויב שלנו הוא מבחוץ. בפנים, יש כאב, יש כעס, תסכול, אבל הכל בתוך המשפחה.
הכותבת היא לשעבר ראש עיריית בית שמש וכיום נשיאת יאסא המרכז הישראלי למצוינות בחינוך