מוה''ר יצחק יוסף עלב ביו''ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין בדרך לא ראויה, וזה מחייב אותנו לשוב מעט לדמותו של יולי אדלשטיין.
עצם חברותו בכנסת היא לדעתי, כבוד לבית הנבחרים ולכולנו. יולי היה פעיל ציוני בברית המועצות בימים שפעילות זו נחשבה חתרנית והעמידה את נושאיה בסכנת מאסר, עינויים ופיטורין מכל עבודה.
הוא הגיש בקשה לעלות לישראל בתשל''ט (1979) וסורב, נרדף בשל ביקורת שהשמיע על סטאלין, לימד עברית במחתרת ואף עמד בראשה של התארגנות שביקשה להפיץ את לימודי העברית בקרב יהודים.
פעילותו הביאה למעצרו באשמה של כביכול החזקת סמים. הוא נידון לשלוש שנות עבודת פרך במחנה כפייה. בכלא נפצע קשה ממכות ונותר נכה. במהלך מאסרו שבת במשך חמישה עשר יום רעב בכלא במחאה על שהתפילין שנשא עמו במסירות נפש הוחרמו.
התנהל מאבק בינלאומי לשחרורו, ובתשמ''ז (1987) אכן שוחרר, עלה לישראל, לאלון שבות שבגוש עציון, והתקבל שם באהבה רבה. משנבחר לכנסת בלט בעוצמת הציונות שהייתה בו, ובמעשיו ובניקיון לשונו ותרבותו. היה מן המתנגדים הנחרצים בליכוד לתוכנית עקירת היישובים בחבל עזה של אריאל שרון. שימש גם כיו''ר הכנסת וכשר.
מי ששבת רעב שבועיים בכלא הסובייטי בזמן שהממשלה שם הפילה את חיתיתה על אזרחיה בכלל ועל יהודים בפרט, כדי שישיבו לו את התפילין שלו, קידש בכך את השם ברבים, ואין לך מצווה גדולה מקידוש השם. כך גם לגבי מאבקו ההירואי על לימוד השפה העברית כחלק מהשבת הזהות היהודית לנושאיה תחת משטר הגזרות הסובייטי.
צר לי שאינני יכול לדבר על קידוש השם בדבריו האחרונים של מוה''ר יצחק יוסף על יולי וגם לא בקריאתו האחרונה ליולי לשוב לרוסיה. יש כללי סגנון גם בוויכוח ציבורי בין דעות שונות. אני מעיד בבירור מכוח ידיעה, שכוונתו של יו''ר ועדת החו''ב, יולי אדלשטיין, הייתה בוויכוח זה לשם שמים.