השבט החרדי כיחידת הצוללות של העם היהודי

אחת היחידות המושקעות ביותר שישראל מחזיקה היא שייטת 7, שייטת הצוללות.

צוללות הדולפין החדשות הן הכלים היקרים ביותר בצה"ל: כל דולפינה עולה סכום דמיוני של חצי מיליארד דולר. מה ההצדקה להחזיק צי גרנדיוזי שכזה? מדובר ביחידה שלא הביאה כל תועלת ממשית במשך כמעט שנתיים של מלחמה; הסתדרנו היטב עם חמאס, חיזבאללה ואיראן גם בלעדיה.

ומדוע אפוא טען ראש הממשלה (14.7.2017) כי "הצוללות מבטיחות את הקיום של מדינת ישראל, לא פחות מזה"?

לפי ההסבר המקובל והפרסומים הזרים, הייעוד החשוב ביותר של הצוללות הוא הישרדות. אויבינו יודעים שגם אם ישראל חלילה תותקף גרעינית, הסיפור לא ייגמר שם - יש לנו יכולת מכה שניה; והבנה זו אמורה להניא אותם לכתחילה מלהשתעשע ברעיון של מתקפה כזו.

שאלת גיוס החרדים שוב ושוב עולה לכותרות. הדיון הציבורי בנושא רועש, וקשה לחלץ ממנו טיעונים מסודרים, במיוחד כאלה המצדדים בעמדה החרדית. בשורות הבאות אציג עמדה התומכת באופן עקרוני בפטור נרחב לתלמידי ישיבות, מבלי להיכנס לפרטי היישום (מה עם מי שלא לומד, האם יש תקרה לכמות הפטורים, וכו').

הציבור החרדי כיחידת צוללות

אפשר למנות הרבה מעלות של החברה החרדית כמו למדנות, גמילות חסדים ומידה של הסתפקות במועט. אבל ערכה החשוב ביותר לענייננו, טמון בהיותה יחידת הצוללות של עם ישראל.

בהסתכלות רגעית ומקומית היהדות בישראל 2025 נראית מובנת מאליו. אבל בתודעה היסטורית רחבה יותר, הקיום הפיזי, התרבותי והרוחני של היהדות הוא נס. מכל הבחינות האלה, היהדות היא תרבות זעירה הנתונה ללא הרף למתקפות ולטלטלות, אותן שרדה לעיתים בצורה שברירית ביותר, חבולה ומוכה.

בגולה, איומים כאלה באו לידי ביטוי בהתבוללות ובניסיונות השמדה פיזית של היהודים. ניתן היה לקוות שהקמת מדינת היהודים תפתור את כל הבעיות, אך בפועל, האיומים הישנים לבשו צורות חדשות. מבחינה ביטחונית, מדינת העם היהודי נתונה תחת איומי השמדה מאז הקמתה. אך גם מבחינה רוחנית ותרבותית, העם היושב בציון ניצב בפני אתגרים רציניים, גלי ענק שהולכים ומתגברים עם התקדמות הגלובליזציה.

כמו גלי הים, גם השפעה תרבותית אינה דבר שלילי בהכרח. כמה התפתחויות חשובות בתולדות היהדות קרו מתוך דיאלוג עם תרבויות ותפיסות אחרות, למשל הגותם הפילוסופית של הרמב"ם וחכמי ספרד ובמקביל, כנראה גם פרשנות הפשט של חכמי צרפת.

אלא שבעולם המודרני ההשפעה פועלת באופן פחות דיאלוגי ויותר תכתיבי. בכפר הגלובלי בו אנו חיים השחקן הדומיננטי הוא העולם המערבי בהובלת ארצות הברית, אשר באמצעות עוצמה רכה (soft power) מנחיל לעולם כולו את תכניו, ערכיו ותפיסות עולמו. בעולם כזה, מי שעומד מאחורי נטפליקס, X, גוגל, פייסבוק, ו-openAI קובע על מה נחלום, מה נעריך ולאן נשאף. בכללי המשחק המקובלים, לעם ישראל הזעיר אין סיכוי להציב אלטרנטיבה תרבותית ורוחנית אל מול הנחשולים הגלובליים האדירים האלה.

אין סיכוי, אלא אם יש לנו קלף סודי: אנחנו מחזיקים חברת-בת שמתנהלת מתחת למים, בכללי משחק אחרים. בכללי המשחק האלה, ארון הספרים היהודי הוא עמוד התווך החברתי, התרבותי והרוחני. אכן, נדרשים מאמצים גדולים כדי לתחזק חברה שמסוגלת להדוף את לחץ הכלים הכבדים והממכרים של הדוד סם - בדומה למאמץ הנדרש כדי לתחזק יחידת לוחמים בעומק 600 מטר מתחת למים ובלחץ שישים אטמוספירות. מהבחינה הזו, החברה החרדית היא יחידת הצוללות של העם היהודי.

כמו כל משל, גם כוחו של המשל הזה מוגבל. ובכל זאת, הוא טומן בחובו כמה אמיתות חשובות:

ראשית, בני החברה החרדית באמת תופסים את עצמם כמי שנותנים שירות לאומה, תוך מודעות מלאה למחירים שהשירות הזה גובה: חיים חומריים צנועים ומצומצמים; לימוד אינטנסיבי וממושך שלא מזכה בקידום, תואר או הערכה; ואפשרות מוגבלת למדי להתפתח בכיוונים אחרים.

שנית, אופי ה"שירות" באמת דומה לזה של צוללן. למרות חשיבות וקושי התפקיד, הוא לא נוצץ כמו זה של אלפיניסט, לא מתגמל כמו 8200, ולהבדיל מגולנצ'יק, אי אפשר להתהדר בהישגים מידיים כמו חיסול מחבלים. המשימה אפורה. היא דורשת הזדהות עמוקה עם ערכהּ; אורך רוח; הרבה עבודה שחורה; ויכולת לתפקד מתחת למים, הרחק מנצנוצי השמש השובבים הנשברים באדוות הגלים. והכואב מכל, הוא שכדי להבטיח את השרידות ואת יכולת המכה השניה, המשימה של הצוללות כרוכה בריחוק מסוים מישראל.

שלישית, ה"שירות" באמת עונה על צורך אסטרטגי של העם היהודי. גם אם בימים כתיקונם קשה לראות את התרומה של אותם כלים מגושמים הנעים להם מתחת למים, הם שם כדי להבטיח שעם ישראל ישרוד את כל הסערות, ויישמר את ה-DNA הייחודי שלו לנצח. עִם הקמת מדינת ישראל, הוגים לא-יהודים ברחבי העולם תלו בה תקוות גדולות. אחד מהם היה הסופר הגרמני תומאס מאן. בראיון שהעניק לעיתון "דבר" בשנת 1949, מאן הביע את אמונתו כי בכל תחומי הרוח האנושית, "עתיד העולם לקבל שוב ערכים חדשים ורעיונות חדשים שיצאו מישראל, מארץ ישראל ומעם ישראל, שהוא כעוף-החול בין אומות העולם".

תחזית זו כבר התממשה חלקית, אך רובה, אני מקווה, עוד לפנינו. כדי שחזון כזה יוכל להתגשם באופן עמוק, ארון הספרים היהודי חייב להיות חי ובועט כמו לבה רותחת בתת-הקרקע של קיומנו הלאומי. המשימה של ייקור, שימור והחייאת המטען הערכי, הרוחני והתרבותי הייחודי לנו היא קריטית כדי שנוכל למלא את תפקידנו בעלילה ההיסטורית העולמית. זו בדיוק משימת הדגל של יחידת הצוללות: להבטיח שגם בעולם שאחרי נטפליקס, אילון מאסק ו-GPT, תמשיך לזרום הלבה שבליבת העם היהודי - הלל ושמאי, רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אביי ורבא, הרמב"ם והרמב"ן, השולחן ערוך והרמ"א, הבעל שם טוב והגאון מווילנה, על תורתם ומורשתם העשירה. את הליבה הזו בני חברת הלומדים חיים ונושמים ונושאים על לוח לבם.

שבט לוי כיחידת צוללות

טענה ותיקה שנשמעת מצד החרדים היא שהם פטורים מגיוס מכיוון שחל עליהם הדין של "שבט לוי". בדיון הציבורי הטיעון הזה מותקף לא אחת מפרספקטיבה הלכתית, בין אם בשל חוסר הסבירות שבהחלת הקטגוריה ההלכתית של שבט לוי על ציבור חדש, ובין אם בטענה שגם הפטור של הלויים מגיוס אינו מוחלט. אבל גם אם הביקורת מהזווית ההלכתית היא מוצדקת, ברמה המהותית הדימוי של חברת הלומדים לשבט לוי מדויק להפליא. במידה שאנחנו מטים אוזן לא רק לחוק היבש אלא גם לרוח התורה, יש מקום להתייחס ברצינות לדימוי הזה.

בתמונה העולה מהמקורות, דרך המלך ליהודי נורמטיבי היא שילוב ספרא וסייפא, תורה ועבודה, תלמוד תורה עם דרך ארץ. אבל לצד אותו יהודי רגיל, התורה מקצה מקום לשבט שלם המנותק במידה ניכרת מחיי המעשה - כולל שותפות פחותה משמעותית בנטל הכלכלי והביטחוני - וזאת במטרה להתמסר באופן מלא לידיעת והוראת התורה, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). הציור הזה של שבט לוי תואם במידה רבה את מודל יחידת הצוללות. כלומר, הסטארט-אפ שתואר פה באריכות - החזקת חברת-בת שאמונה על ייקור ושימור נכסי הרוח הלאומיים - עולה כבר מהתורה.

במאמר מוסגר, ראוי לציין כי כמו התנ"ך בכלל, גם תפיסה זו לא הייתה זרה לדוד בן גוריון, ובהחלט ייתכן כי השפיעה על החלטתו לפטור את תלמידי הישיבות משירות צבאי. בניגוד לטעות רווחת, תמיכתו של בן גוריון בפטור לא נבעה מהסכם קואליציוני, ובמכתב לפנחס לבון (16.3.1954) הוא מדגיש כי "עשיתי הדבר מתוך התנדבות חופשית". מכלל התבטאויותיו של בן גוריון בנושא עולה כי לפחות שיקול אחד בסל השיקולים של מתן הפטור היה התפיסה שמוסד הישיבות חיוני כדי שמדינת ישראל תהווה מרכזי דתי-רוחני של העם היהודי.

המסקנה מהציור המקראי היא שיש דרכים שונות להיות יהודי, וזה בסדר. גם אם האידיאל הפשוט הוא של יהודי שעובד ולומד, הרי לצדו יש מקום, ואף יש ערך לאומי, בקבוצת מיעוט שמתמקדת בתורה כשלעצמה.

האם זה עובד בפועל?

בשלב הזה מתבקשת השאלה האמפירית: האם המודל באמת עובד? האם אנחנו נתרמים מהחברה החרדית?

לא פשוט לענות על שאלה כזו. ראשית, אין לנו קבוצת ביקורת; אנחנו מכירים רק חברה ישראלית אחת, זו שבתוכה צומחת גם החברה החרדית. שנית, התרומה המוצעת כאן מתבהרת רק בטווח הארוך. עם זאת, נדמה לי שגם במבט עכשווי, כמה תרומות של החברה החרדית למרקם הישראלי ניכרות לעין:

1. מיזמים חברתיים פורצי דרך בקנה מידה ישראלי ולעיתים עולמי. ההשפעה המצטברת של סטארט-אפים חברתיים שיצאו מהחברה החרדית היא לא פחות ממדהימה. נציין כמה מהבולטים שבהם: עזר מציון, עמותת סיוע רפואי המסייעת לכמעט מיליון ישראלים בשנה, ומחזיקה במאגר מח העצם הגדול בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה; מתנת חיים, חלוצה עולמית בתחום של תרומת כליה אלטרואיסטית;

יד שרה, מערך התנדבות רפואי עצום, שכמחצית מהמשפחות בישראל נעזרו בו בצורה זו או אחרת; איחוד הצלה, מערך רפואת חירום התנדבותי המונה כ-8,000 מתנדבים, שיצר מודל חדשני לקיצור זמני תגובה רפואיים; ידידים, עמותת סיוע בדרכים שמקבלת למעלה מחצי מיליון קריאות בשנה; זק"א, יחידת מתנדבים העוסקת בזיהוי קורבנות אסון, שפינתה מעל אלף גופות לאחר מתקפת השביעי באוקטובר; זיכרון מנחם, עמותה ישראלית לתמיכה בילדים חולי סרטן; והמרכז הלאומי שלווה, מרכז מהמתקדמים בעולם מסוגו התומך בכ-2,000 ילדים ואנשים עם מוגבלויות.

קשה לדמיין את ישראל בלי הארגונים האלה, המערבים מיליוני ישראלים במעגלי ההתנדבות והתרומה, משני עברי המתרס. המיזמים האלה מבטאים שני ערכים יהודיים מרכזיים: קדושת החיים וערבות הדדית. הגשמת הערכים האלה מבלי לעבור דרך המדינה, תוך יצירת ערוץ ישיר בין העולם היהודי והחברה הישראלית, מתגלה כאפקטיבית במיוחד, ומתאפשרת הודות לזרימה של החברה החרדית מתחת למים של החברה הישראלית.

2. הנגשת היהדות. כיום, בכל מקום בישראל, יהודי שמעוניין לקבל גישה ראשונית לארון הספרים היהודי יכול ללמוד בחברותא, פנים אל פנים או באופן וירטואלי, עם יודעי או יודעות ספר - רבים מהם בני הציבור החרדי. עשרות אלפים אכן מממשים את האפשרות הזאת בעזרת ארגונים כגון "קשר יהודי", "נפש יהודי",ועוד.

בהקשר האקטואלי, ארגונים חרדיים מהסוג הזה היו מעורבים בתמיכה בבני משפחות חטופים ובשורדי מסיבת הנובה, ובפרט הרימו כמה שבתות משמעותיות מאוד למאות מהם שביקשו לבנות חוסן מנקודת מבט יהודית

3. העמידוּת של החברה הישראלית בפני מגמות מערביות מנוונות. מדינת ישראל היא אנומליה. במדדי איכות החיים המקובלים - תמ"ג לנפש, תוחלת חיים, מדד הפיתוח האנושי, מדד האושר - ישראל נותנת פייט לחזקות שבמדינות המערב. יחד עם זאת, ישראל מפגינה עמידות מרשימה בפני חדירת מגמות מערביות מנוונות

כך למשל, בכל מדינות ה-OECD שיעור הילודה נמוך משיעור התחלופה (2.1 ילדים), אך בישראל הוא גבוה בהרבה. בדומה, מגמות פרוגרסיביות קיצוניות כגון הזכות להגדרה עצמית מגדרית (gender self-identification) או רגישות יתר למיקרו-אגרסיות - כמעט לא מורגשות בישראל.

אני מאמין שהעמידות של ישראל בפני מגמות כאלה נזקפת, בין השאר, לזכות קיומה של החברה החרדית בתוך המרקם החברתי הישראלי. במקרים בהם ערכי המערב נמצאים בסתירה עמוקה עם ערכי ליבה יהודיים, החברה החרדית מהווה משקל נגד כבד שדוחה את חדירת המגמות הרדיקליות וממצב את מרכז הכובד הערכי הישראלי הרחק מהן.

לענייננו, חשוב לשים לב שכל התרומות הללו קשורות בטבורן לתכונה המעצבנת של יחידת הצוללות: הניתוק שלה מפני השטח. דווקא משום שהחברה החרדית חיה במקביל להוויה הישראלית המיינסטרימית ולא בתוכה, היא מסוגלת להציע כלים, פתרונות ועוצמות מעולם אחר.

נראה שהעניין של התורה בקיומו הנבדל של שבט לוי נובע מסיבות דומות. ואכן, לא פעם בזמנים של ניוון, הלויים הביאו עמם רוח אחרת. כדוגמה בולטת אפשר לציין את גזרות אנטיוכוס הרביעי. הייתה זו תקופה קריטית בהיסטוריה העולמית: המזרח הקרוב עבר תהליך מואץ של הלניזם, ולא היה רחוק שגם יהודה הקטנה תאמץ סופית את ערכי העולם היווני. ההתקוממות שהצילה לבסוף את הקיום היהודי העצמאי התחילה ממשפחה אחת משבט לוי - בית חשמונאי. ההיסטוריון בצלאל (ססיל) רות כתב על כך,

"היה זה אחד המאורעות המכריעים בתולדות האנושות. מעולם לא היו הבריות משוכנעים קודם לכן, כאשר היו באתה שעה, כי רעיון הוא משהו שכדאי ללחום עליו ולמות למענו, והצלחת ההתקוממות היא אשר הצילה למען האנושות את המונותאיזם המוסרי, המונח לא רק ביסודה של היהדות, כי אם גם של הנצרות והאסלאם שטרם נולדו ושל תרבות המערב במשמעותה האמיתית".

לא חסר מה לבקר בחברה החרדית. אבל גם בשבט הזה - כמו גם בשבטים אחרים - ראוי להתבונן בעין טובה, ולצד הביקורת, להכיר בברכה המיוחדת שהוא מביא עמו. אפשר לדרוש שוויון מוחלט בעיניים רושפות צדק; אבל הדרך החכמה יותר היא להכיר בנבדלות העמוקה הקיימת במציאות, ולקבוע חוקי משחק שיאפשרו לישראל ליהנות מהברכה המיוחדת שבכל שבט מבלי לרמוס את לשד קיומו מחד, ומבלי לעודד ניצול וטפילות מאידך. התורה, לפחות, סבורה שכדאי להקצות שבט שלם שיהיה מנותק מחיי המעשה - גם במחיר תרומה פחותה לכלכלה ולביטחון - ושניתן לדאוג שהדבר ייעשה באופן מאוזן והוגן, גם אם לא שוויוני.

שאלות לא פתורות

במאמר הנוכחי ביקשתי להציג צידוק עקרוני למודל של חברת הלומדים על ידי המשל של יחידת צוללות רוחנית. עם זאת, אין בדבריי כדי להצדיק כל התנהלות ספציפית של הציבור החרדי, והרבה שאלות פרקטיות פתוחות לדיון: מה הגודל היחסי הרצוי של שבט לוי מודרני שכזה? האם כדי שהמודל יעבוד טוב יותר, צריך להציב בפני החברה החרדית יעדים קונקרטיים? האם החיבור הרגשי של הצוללנים לשאר החברה הישראלית הוא מספק? ומה עם מי שלא לומד?

כל אלה ועוד שאלות חשובות שמזמינות דיון רציני. כאן באתי רק להצביע על נקודה עקרונית: חברת הלומדים ממלאת תפקיד חיוני במרקם החיים הישראלי. ההכרה בכך תקדם אותנו לריפוי מערכת היחסים בין החרדים וכלל החברה הישראלית, ותאפשר לנו לרתום את כלל הכוחות בצורה יעילה ומוסכמת יותר לטובת העם היושב בציון, על ידי חשיבה משותפת, מאמצים הדדיים וצעדים בוני אמון. ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם - יחד שבטי ישראל.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי.