מאז קום המדינה, אף ממשלה לא טרחה להכין את צה"ל לשילוב ראוי של הציבור החרדי.
במשך 77 שנים לא נוסחה אף תוכנית שתפקידה להכשיר את הצבא לקליטת חרדים, לא בוצע תהליך התאמה, לא הופנה תקצוב ייעודי - ואף לא נרשמה פנייה אמיתית לשותפות עם הנהגת הציבור החרדי. לעומת זאת, צווי גיוס ממשיכים להישלח באין מפריע, מבלי שלחייל החרדי יובטח מענה מערכתי, ערכי ורוחני.
המציאות הזו יוצרת הפקרה מתמשכת של ציבור שלם, במסווה של שוויון. מה שנראה מבחוץ כסירוב לשירות צבאי, הוא למעשה ביטוי עמוק לפחד קיומי - החשש שמא חייל חרדי ימצא את עצמו מנותק מקהילתו, ממשפחתו, מהישיבה - וייאלץ לוותר על עולמו הרוחני. זו אינה סיסמה - זהו איום מוחשי, מוכר ומוכח.
גם ארגונים שפועלים לגיוס חרדים לצה"ל, כמו עמותת נצח יהודה, מצהירים בפה מלא: המערכת אינה ערוכה. אין כיום תשתית אמיתית שמסוגלת לשלב חרדים מבלי לפגוע בהם רוחנית. לא קיימת "מסגרת גיוס גלאט כושר" שגובשה בשיתוף פעולה עם רבנים, עם ראשי ישיבות ועם ההורים החרדים. לא הוקמה חטיבה ייעודית, לא נבנה מנגנון מלווה, ולא נקבעו תקנים שיבטיחו ליווי תורני צמוד ושמירה ראויה.
ובתוך כל זה, המדינה ממשיכה להפעיל לחץ, לאיים בסנקציות פליליות ולשלוח צווים. כך יוצרים קרע - ולא פתרון. כך הופכים ציבור נאמן ורציני, שחי מתוך מסירות מוחלטת לתורה, למי שנחשד בעצלנות או השתמטות.
אם באמת קיים מחסור חמור בכוח אדם - הפתרון נמצא ממש כאן, מוכן ומזומן: לפי מידע רשמי שנמסר מרשות האוכלוסין וההגירה, חיים בישראל כיום יותר מ־3,500 נערים בגילאי 15 עד 25, בעלי רישיון ישיבה ארעי בלבד. רובם ככולם נולדו בארץ, דוברים עברית, לומדים במערכת החינוך הישראלית ומשתלבים בתרבות המקומית. רבים מהם אף מביעים רצון מוצהר להתגייס.
החוק מאפשר את גיוסם. לפי חוק שירות ביטחון, ניתן לגייס גם תושב זמני או אדם השוהה בישראל תקופה ממושכת - אף ללא אזרחות או מעמד קבע. סעיף 45 לחוק קובע כי אדם אשר שוהה בישראל מעל שישה חודשים לאחר שפג רישיונו - עשוי להיחשב כ"תושב קבע" לעניין החוק. כלומר, מבחינה משפטית, הדרך לגיוסם פתוחה.
כבר בינואר 2024 פורסם על פנייה של משרד עורכי הדין ורשה וייצן למערכת הביטחון, בשמן של קבוצות צעירים אלה, בבקשה לגייסם. אך הפנייה נותרה ללא מענה. מה יעלה בגורל הפטריוטיות שלהם אם שוב ייתקלו בדחייה?
במקום להעמיק את הקרע ולשלוח צווים למי שלא קיבלו שום מענה מערכתי - הגיעה השעה לאחריות. יש לבנות תכנית סדורה - כזו שתיערך לשילוב הדרגתי, רגיש ומכבד של חרדים בצה"ל, בליווי הנהגת הציבור החרדי. ויש להתחיל בגיוס אותם אלפים שכבר מבקשים לשרת - שיכולים לאייש שלושה גדודים חדשים כבר מחר בבוקר.
הוויכוח הציבורי אינו בין שוויון להדרה. הוא בין רשלנות ממשלתית לבין אחריות לאומית. אם מדינת ישראל באמת רוצה לראות חרדים משתלבים בצבא - עליה להפסיק לאיים ולהתחיל לתכנן. רק כך ניתן יהיה לבנות אמון, לגבש הסכמה רחבה, וליצור עתיד משותף.
ולפני הכול, כדאי שנפסיק להאשים ציבור שלם - שבמשך 77 שנים פשוט לא קיבל שום מענה.
גילוי נאות: הכותב שימש בעבר כיועץ אסטרטגי לחסידות ויזניץ.