משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, הוא אורחה של הדר מילר בפודקאסט שחושף קצת מהמאחורי הקלעים של אנשי הציבור שלנו.
פייגלין מספר על חשבון הנפש שהוא עורך באופן תמידי על מנת לבחון אם טעה ואיפה טעה, בעיקר לנוכח האחריות המוטלת עליו כאיש ציבור, ויש גם דברים שעליהם הוא מתחרט, אם כי לתחושתו צדק, לצערו, במרבית אזהרותיו והתראותיו. הטעויות שנעשו היו בעיקר טעויות טקטיות ולא אסטרטגיות.
על המהפך האישי שהתחולל בו בעקבות הסכמי אוסלו, תקופה שלמעשה עיצבה את אישיותו. פייגלין חוזר לימיו כאדם פרטי שלא חשב שימצא את עצמו בזירה הציבורית, הקים עסק לניקיון חלונות בסנפלינג לאחר מכן חברת הייטק והחל את חייו כאדם פרטי לחלוטין, אך אז הגיעו הסכמי אוסלו.
פייגלין מספר על התסכול מהאופן בו סיקרה התקשורת את מאבקי הימין נגד ההסכמים, את העלמתן של הפגנות הענק בתקופה בה היה אדם אלמוני לחלוטין, גם בישובו שלו, קרני שומרון, אלא שהייתה נקודה אחת שגרמה לו לשינוי דרמטי באורחות חייו, היה זה זיכרון אחד מדבריו של הרב דרוקמן זצ"ל בימיו כחבר כנסת. במילואים שעשה באותה תקופה נהג להתווכח עם סמל מחלקה בשם מרטינז, איש שמאל קיצוני שאחרי כל הטיעונים והטענות שלא מצא להם מענה אמר שאפשר לסמוך על רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שבוודאי הוא יודע את כל מה שפייגלין יודע.
ברגעים הללו הפנים פייגלין שלא ניתן לסמוך על המנהיגות שאולי היא רואה משם את מה שלא רואים מכאן, אלא בדיוק להיפך, ההם שם צריכים לראות את מה שאנחנו, העם רואה מכאן. באותו רגע הבין שמוטלת עליו אחריות כי כבר לא ניתן לסמוך על המנהיגים והפוליטיקאים.
תפיסתו זו התחדדה בימי כהונתו בכנסת ופייגלין מספר על ההצבעות שהצביעה בהן נגד המשמעת הקואליציונית ובהתאם למצפונו משום שגם שם, בכנסת, ראה את הדברים נכוחה.
בשיחה עמו מתייחס פייגלין גם לזלזול שיש המתייחסים בו כלפיו, על המציאות המבולבלת והמבלבלת שכולנו חיים בה כיום, על דור שגדל בלי לחוש תחושת הניצחון, תחושה שנחוותה רק בתקופת מלחמת ששת הימים ומעט ממנה ניתן היה לחוש במלחמת 'עם כלביא'.
מתוך כך מגיע פייגלין גם להכרעת המלחמה בעזה, הכרעה שאינה מגיעה, ומזכיר את התראתו מימיה הראשונים של המלחמה שלא תהיה כאן מלחמה של ממש אלא לכל היותר עוד סבב משודרג, אלא אם כן יהיו כיבוש גירוש והתיישבות. הקושי לומר את הדברים גרם לו לסרב להופעה במאהל המשפחות השכולות בירושלים, על מנת שלא להוסיף קושי על כאבן.
והתסכול מההנהגה גדול אף יותר כאשר מדובר במשה הסב שאיבד את נכדו, יאיר הי"ד, שנפל במערכה. ההחלטה שלא לנצח היא שהביאה אותנו לשלוח את חיילינו למבנים הממולכדים ולמנהרות וכך גם להחלטה שהאויב הוא רק החמאס ולא הנאציזם העזתי שאותו יש למחוק מעל פני האדמה, אומר פייגלין וקובע כי "על מנת לשמר את קונספציית אוסלו אנחנו הורגים את הילדים שלנו".
על נכדו הוא אומר "ידעתי שהוא ייהרג", ומסביר גם מדוע תוך שהוא מתאר את אישיותו של הנכד שהיה טוטאלי בכל, נגביסט החוד של סיירת גבעתי, מי שנמצא בחוד של החוד של החוד, כהגדרתו, "חדור מטרה בצורה בלתי אנושית כמעט, אז כמובן שהוא רץ ראשון והתפוצץ ראשון", הוא אומר ומספר גם על התמודדותה הקשה של בתו ועל תפקידו ותפקיד רעייתו כסבא וסבתא המבקשים לסייע ככל הניתן.
פייגלין מספר גם על אזהרותיו מלפני 'צוק איתן' כאשר הוא עצמו היה חבר ועדת חוץ וביטחון, ראה את פקודת המבצע והבין שמדובר בלא יותר מאשר עוד סבב שאחריו יחזרו הדברים לקדמותם. בימים ההם שאל את גדי אייזנקוט, סגן הרמטכ"ל אז, אם יוכל לומר מיהו האויב ולא זכה למענה. "הוא לא היה מסוגל לומר מי האויב וברח".
פייגלין מתייחס להשפעתו של השכול האישי על המנהיגות וההחלטות שמתקבלות במנהיגות, כך גם על האופן השונה בו לוקחת כל משפחה את השכול האישי להמשך דרכה הלאה.
בדבריו מתמקד משה פייגלין בתהליכים העוברים על עם ישראל כעת, וראייתו את הר הבית כגולת הכותרת של האחיזה בארץ בדור הצעיר שבפועל כבר מנצח, ואולם ההנהגה עדיין תפוסה בעמדותיה הישנות, ומכיוון שכך כל ניצחון שהקב"ה מביא לידיה היא הופכת לעוד סבב או סבב משודרג.
וכמי שרואה בדור הבא התחדשות אידיאולוגית רעננה נשאל פייגלין כיצד הוא, המתמודד שוב לכנסת, משלב את הדור הצעיר בעשייה הציבורית, וגם על ההתמודדות האישית של רעייתו עם החיים הציבוריים שאליהם נקלעה יחד אתו.