לפני 12 שנה הכתה בנו בשורה נוראה. הבת של בני ספי, טליה, נהרגה בתאונת דרכים קשה. תינוקת מתוקה בת קצת יותר משנה.
ובני, עשר שנים לְפָנַי, הפך לאב שכול. וצפיתי בדרך ההתמודדות שלו, שלא הייתה קלה, בהשתאות ובהערצה. ולמדתי ממנו שלושה דברים: לֹא לְחַפֵּשׂ אֲשֵׁמִים. כי למרות שהילדה נהרגה בתאונה ובוודאי היה את מי להאשים. הוא מעולם לא התמקד בחיפוש אשמים ולא עסק באיך ולמה זה קרה ומי עשה את השגיאה. בכך הוא פינה מקום לגעגוע, לאבל, לחיבוק ולצמיחה, ולא לרגשות מרמור, טינה, כעס, ונקמה.
לְגַדֵּל אֶת שְׁאַר הַיְּלָדִים בְּלִי עֲנָנָה שֶׁל עֶצֶב. כי יש במשפחתו צחוק ושמחה ואין התייחסות מדכאת לחסרונה. והילדים לא מהוים מצבה או אנדרטה קרה לדמותה, והם בשום פנים ואופן לא נועדו למלא את החלל שהיא השאירה. פשוט ילדים, יפים ומתוקים, הגדלים באהבה.
לְהַמְשִׁיךְ לִגְדֹּל וּלְהִתְפַּתֵּחַ וְלֹא לִדְרֹךְ בַּמָּקוֹם. בני האהוב לא הפסיק להשקיע במשפחה, בעצמו ובעבודה. הפך משוטר זוטר לקצין משטרה. הוא למד ועשה וטייל ונהנה ויצר קשרי חברה. ולמרות שכואב ואי אפשר לשכוח אותה, הוא מעולם לא הניח לעצמו לשקוע, להיסגר, ולאבד עניין בחיים.
עשר שנים אחרי מותה, דפקו אצלי על הדלת והפכתי גם אני לאב שכול, ובזכותו, במובן מסויים, ידעתי מה לעשות ולאן לכוון את המבט.
תודה בן שלי אהוב, מאבא, השכול כמותך. שולח לך חיבוק ואהבה, ביום הזכרון ה-12 לטליה המתוקה.