בכל תקופה, אפשר לזהות בתקשורת הישראלית קמפיין ספציפי, כזה שכולם מיישרים איתו קו, כזה שמי שמעז שלא להסכים או לחרוג קצת מתחומי העדר - נזרק אל מחוץ למחנה, הוא גם לא אנושי ולא דמוקרטי ולא יהודי ועוד כהנה וכהנה.
למעשה, מאז הקמת הממשלה הנוכחית, שלטו בכיפה שני קמפיינים, וכעת, במעבר גמיש במיוחד, מתחיל להיחשף הקמפיין השלישי, ואולי המכעיס מכולם.
עד השבעה באוקטובר חווינו את קמפיין "המהפכה המשטרית", אחר כך זה הפך לקמפיין החטופים על שלל גרסאותיו (גם אם למפרע כולם מבינים שהקמפיין הזה היה אחד הדברים שיותר הזיקו לחטופים). כעת, שימו לב, תופס תאוצה קמפיין 'עזה המורעבת'. החטופים, כך נראה, הפכו לאירוע משני יחסית.
עכשיו נעזוב רגע את העובדות הבסיסיות, כלומר אלו שבהן אשכרה בודקים אמפירית ומגלים שבעזה יש עודפי קלוריות שאמורים להספיק לכולם, ושאם הקלוריות האלו לא מגיעות ליעדן זה כבר לא אירוע ישראלי, אלא תוצאה ישירה של יתרת שלטון חמאס ברצועה.
נעזוב גם את השאלה הבסיסית: היכן אי פעם, בהיסטוריה כולה, יריב צבאי האכיל והשקה את אזרחי יריבו עוד במהלך המלחמה ובשטח בו יריבו עדיין שולט? נחסוך להם שיטוט ממושך בספרות וברשת, כי זה מעולם לא קרה.
מלחמה היא מלחמה, נזק היקפי לאזרחים, קל וחומר אזרחים שתומכים בלוחמים, הוא תמיד היה ויהיה חלק מהמחיר הכואב והלא נעים של המלחמה. כן, כולל גם ילדים, וכן, זה לא אומר שהם פושעים או שמישהו מחפש להרוג אותם או לדלל אוכלוסייה או כל מיני פנטזיות מהסוג הזה. זו פשוט עובדה מצערת על החיים האנושיים.
נתעלם גם מהסלקטיביות המפורסמת (וזו סוגיה שרלוונטית במקרה הזה בעיקר ביחס לתקשורת העולמית), כששוב מתעלמים מרצח הדרוזים בסוריה או מאלף ואחת אירועים אחרים, כדי לחפש משהו שאפשר להאשים בו יהודים. שלא לדבר על זה שלעזה עצמה יש גבול נוסף שכמעט שכחנו מקיומו, עם מדינה ערבית לתפארת, שברצותה יכולה להיות הומנית מאוד ולקלוט - ולו באופן זמני - רבבות עזתים רעבים.
יש שני דברים שאני כן רוצה להתמקד בהם בשורות הבאות.
הראשון הוא חוסר היכולת של מה שמכונה האגף הפרוגרסיבי, בעולם בכלל וגם בישראל בפרט, להצביע על החטא ועונשו. כלומר, אפילו נניח שיש בעזה רעב כלשהו, ואפילו נניח שהעניין מצדיק סיקור תקשורתי, האם הרעב הזה הגיע במנותק? הוא סתם נחת על עזה ממרומים? האם ביום אחד בהיר קמה ממשלת ישראל והחליטה להרעיב עזתים? כי ככה זה נראה ונשמע למי שמאזין וצופה בתקשורת המיינסטרים שלנו. בדרך כלל בתוספת הנימוק שהמטרה היא לתחזק מלחמה פוליטית כדי לשמר את הקואליציה, או משהו בסגנון הזה.
בעולם הגון, כל מי שהיה מציג תמונת ילד רעב בעזה, היה גם מזכיר את חצי הפיתה שניתנה לחטופים כמנה יומית. כל מי שהיה מדבר על מוות ברעב בעזה, היה מדבר באותה נשימה גם על מוות רצחני, אלים וברברי שהעזתים הביאו ליישובי העוטף, על ארגון הטרור שהם הצמיחו וגידלו, ועל רצונם לשחוט את כולנו. אי אפשר להציג תוצאה בלי סיבה, לדבר על אירוע בלי להסביר מה הוביל אליו.
ההיבט השני, ואני מתלבט אם הוא מסמן מגמה שיש לשמוח עליה דווקא, הוא הניתוק של התקשורת מהעם בישראל. מטבע הדברים, תקשורת אמורה לשקף את רצונותיו, ערכיו ותחומי העניין של העם הניזון ממנה. במילים אחרות, כשמפמפמים לנו על רעב בעזה, משוכנעים שם שהאזרח הישראלי יישן פחות טוב בלילה אם הבטן של העזתי מקרקרת, שהוא ירגיש לא אנושי, לא הומני, לא הומניטרי.
אין דבר רחוק יותר מהמציאות, וכנאמר בחז"ל, פוק חזי מאי עמא דבר (צא ותשמע מה העם מדבר). למעט בעלי עניין מוכרים, בעיקר באגפי השמאל הקיצוני, לתושבי ישראל פשוט לא אכפת. גם מכל הסיבות שהזכרנו, וגם כי בכלל, יש דברים קצת יותר חשובים בעיניהם. כמו ביטחון אישי, שיקום הכלכלה, תקומת יישובי העוטף והצפון, שינוי תפיסת הביטחון של ישראל ועוד כהנה וכהנה.
אז כן, התקשורת כנראה תמשיך בקמפיין, ואחר כך היא תתפלא למה הישראלים לא מתחברים, למה הם זועמים על עיתונאים שמגיעים לערי הפריפריה ובכלל, למה ברשתות הם בלתי נסבלים, ובעיקר, למה בקלפי הם נכשלים, פעם אחרי פעם, קמפיין אחרי קמפיין. כי הם פשוט מנותקים.