תוך כדי שירות מילואים עמוס לעייפה שהחל ממש ביום השבעה באוקטובר מנהל רודי רושמן גם מערכה הסברתית משמעותית ברשתות החברתיות להוכחת צדקתה של ישראל. באולפן ערוץ 7 הוא מספר.
הכול התחיל כשהיה רודי בן שבע בלבד. הוא היה אז בביקור בלונדון עם אמו. כשעלו לאוטובוס הקומותיים ראה הנהג שעל חולצתה כתובה מילה בעברית וגירש אותה מהאוטובוס. "ברגע הזה הבנתי שבגיל שבע לא היה לי שום כוחות, לא פיזי, לא אידיאולוגי, לא נפשי, כדי להתמודד עם אירוע כזה ומאז החלטתי לעצמי שבפעם הבאה שאראה משהו נגד העם שלי, אהיה מוכן".
בעיני רושמן הקרב האידיאולוגי והפיזי מתחברים יחד לקרב רוחני, כהגדרתו ואת שניהם עליו לבצע באופן הטוב ביותר, כך הוא מעביר את הרשמים כלוחם בשטח לזירה האחרת, זירת הקמפוסים בהם הוא מציג את עמדותיו לצד העובדות שפגש.
רושמן מחזיר אותנו לקרבות האידיאולוגיים הראשונים שניהל מיד אחרי שחרורו מהצבא כשהתעמת עם תעמולה פרו פלשתינית והוכיח שעל אף שפלשתינים סובלים ונהרגים בהמוניהם בסוריה, בלבנון ובירדן איש מאותם ארגונים פרו פלשתינים לא עוסק בהם ולא דואג להם. בעיניו הייתה זו הוכחה לכך שלא גורל הפלשתינים מעסיק אותם אלא המאבק בישראל שלשמו עושים שימוש בסבל הפלשתיני.
עוד הוא מזכיר את התנועות האמריקאיות הפרו פלשתיניות שמתסיסות את הקבוצות השחורות ומנסות לגייס אותן לטובת תעמולה פרו פלשתינית תוך ניסיון לערוך השוואה בין מצוקתם ועברם לזו של הפלשתינים כאשר ישראל היא האויב. מנגד, כשבחן את ההסברה הישראלית, ראה שזו מסתכמת באירוע שמתקיים אחת לשנה בקהילות היהודיות ובו מציגים המצאות ישראליות, מוסיקה ואוכל ישראליים ותו לא. בסוג כזה של אירועים לא ניתן לנצח את התעמולה האפקטיבית שמאשימה את ישראל בכל הרוע.
עוד זיהה את החשש של סטודנטים יהודים להופיע כיהודים ובמקרים רבים הם נמנעים מלכתחילה מלהגיע לאוניברסיטאות מסוימות מחשש שיבולע להם. בתגובה לכל אלה חיפש רושמן מהי האוניברסיטה האנטישמית ביותר, גילה שזו קולומביה ובחר להגיע אליה ושם קידם תנועת שתיתן לסטודנטים יהודים כלים הסברתיים להתמודדות מול תוקפים, להפיץ את הסיפור הישראלי בעולם ולהתעמת עם אנטישמים.
הסרטונים שבהם הוא מתעמת עם סטודנטים אנטישמים זוכים לתהודה אדירה בעולם ורושמן מסביר את הדרך הנכונה לקיים שיח כזה שיגיע לתפוצה רחבת ממדים דווקא בקרב הדור הצעיר שהשפה שלו אחרת ושונה. עוד הוא מפרט כיצד נכון וניתן לגשת לסוג כזה של שיח וויכוח, איזו שאלה נכון לשאול כפתיח על מנת לזהות את המניע שמאחורי הדובר שמולו ובהתאם להיערך להמשך השיחה והעימות.
רושמן לא נאיבי. הוא יודע שלא כל שיחה תשנה כל אדם, אך הוא מספר על לא מעט סרטונים שהתגובות אליהם, גם אם הגיעו אחרי שנים, מלמדות על השפעה ושינוי בתפיסות עולם.
את המאבק באנטישמיות הוא מדמה לחוסם עורקים שאותו חובה להניח באופן מיידי על מנת למנוע מוות, אך לא די בכך. יש צורך בטיפול רפואי סדור בבית החולים, טיפול הסברתי עמוק יותר שנוגע לתיקון כל בעיה שקיימת בעולם, מה שיהפוך את ישראל לאור לגויים, אור שהופך גם את הגויים לטובים יותר. לתפיסתו האנטישמיות נובעת בבסיסה מכך שאנחנו, היהודים, לא עושים היטב את תפקידנו בעולם.
האנטישמיות כיום, הוא אומר, הופכת לנורמאלית. רבים כבר אינם רואים בה בעיה שיש לטפל בה. רושמן מציין את היחס לשחורים שהשתנה ברמה שבה כל ביטוי קטן של גזענות מוביל למענה חריף ומיידי בעקבות העבודה שעשו פעילי זכויות אדם לאורך שנים ובכך מחקו את האדישות שאיפיינה את היחס לפגיעה בשחורים. היהודים, הוא אומר, לא עשו את זה עד כה וכך קורה שהתרבות העכשווית כוללת מאבק בגזענות, בהומופוביה, באיסלאמופוביה וכיוצא באלה משום שקבוצות אלה נאבקו וניצחו. "אנחנו לא עשינו את העבודה. העולם לא יודע מי אנחנו. לא בנינו קואליציות, לא בנינו אהבה בעולם. אנחנו רק נשארים בתוך השטייטל שלנו בקהילות".
למרות העימותים התקיפים ברחובות עם שונאי ישראל, מספר רושמן כי לא חש פחד בכל אותם מפגשים סוערים. בעיניו "הזמן היחיד שיהודי בסכנה זה הרגע שהוא מפחד", הוא אומר ומזכיר זירות שונות שבהן היה, בארץ ומחוצה לה ולכאורה אמור היה לחוש בהן פחד, אך התחושה שיש ייעוד לנוכחותו במקומות הללו היא זו שממלאה אותו.
עוד הוא מספר על מיזם שהוא מקדם, מיזם חיפוש עשרת השבטים האבודים בהתאם לנבואת אחרית הימים בהם השבטים יתקבצו לארץ ישראל. רושמן עורך סדרה דוקומנטארית המבקשת גם להעביר מידע לעולם אבל גם לקבץ לארץ ישראל את אותם שבטים הכוללים מיליונים רבים שרבים מהם רוצים להגיע לארץ ישראל ובהגעתם הוא רואה חלק מהליך הגאולה, חלק מהליך של פתרון כלכלי דמוגרפי ביטחוני ועוד.
רושמן מציין את הצורך בפרוצדורה סדורה לבחינת כל אותם המבקשים כבר כעת לחבור חזרה לעם ישראל, לגייר את מי שנצרך לגיור, ובסופו של תהליך לכנס את עם ישראל כולו סביב שולחן אחד.