1. איך ידע משה רבינו, אדון הנביאים, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, לכוון בחזונו כבר לפני 3,297 שנה, אל תעלולי דורנו?
בשבת הקרובה יקראו בבתי הכנסת את פרשת מטות, שמתעדת את זעמו התקיף של משה, איש האלוקים, כלפי ניסיון ההשתמטות הראשון בעם ישראל, שהונצח בפרשתנו. וכידוע, כל מה שהונצח בתורתו, הוא מן העניינים שנצרכים לדורות. אין ספק אם כן שמשה כיוון גם לדורנו.
הסיפור עצמו מוכר לכל, גם למשתמטים בני זמננו, גם לעסקנים וללבלרים ולאמרכלים: משה רבינו יצא מכליו כדי להוקיע בשער בת רבים את ראשוני המשתמטים בתולדות עמנו, שכבר אז אמרו להפוך את השתמטותם לאומנותם, מעין סוג של אגו טריפ עתיק יומין. בקצרה, כשהגיעו בני גד בני ראובן לעבר הירדן, ומצאו כרי מרעה עשירים, שמבטיחים שפע מזון לצאנם ובקרם, החליטו שהמקום הזה בעבר הירדן ראוי למגוריהם ואין איפוא צורך שיצטרפו לשאר השבטים במסע כיבוש ארץ ישראל המערבית.
אבל משה לא ויתר להם. הוא נזף בהם בחריפות שטעמה לא פג עד היום: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!". או במלים בנות זמננו: תגידו, חברים, אתם השתגעתם?! ברוב זעמו הוא הישווה את המשתמטים למרגלים ששלח לארץ ישראל 38 שנה קודם לכן, ושאת חטאם אנו נושאים על גבנו עד עצם היום הזה (ובעוד שבוע בדיוק, בתשעה באב, גם נצום בגללו).
2.פרשת מטות מלמדת אותנו, בין היתר, שתופעת ההשתמטות מחובת הכלל למען אינטרסים כתתיים, חיה וקיימת מאז ומקדם. והיא נמשכת והולכת עד עצם היום הזה.
אבל בכל זאת יש הבדל תהומי בין הימים ההם לימינו אנו. בני גד ובני ראובן, אשר כלשון משה "קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל", הכירו בטעותם - וחזרו בהם: "וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר"... "נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן".
ואילו המשתמטים בני ימינו, דוחים ברגל גסה את נזיפת משה המהדהדת גם בחלל עולמנו, וגם את פוסקי כל הדורות עד גדולי זמננו: הגרי"ז סולובייצ'יק, החזון איש, הרב אלישיב והרב שך, ועוד רבים וטובים (שחלקם צוטטו כאן בהרחבה בשבוע שעבר), שכולם פסקו כאחד: אין שום שיחרורים ממלחמת מצווה.
3. מן הסתם יש להם, למשתמטים, כנראה, שולחן ערוך חדש משלהם, שבו לפחות הלכה אחת עומדת בהיפוך גמור למצווֹת התורה וכל פוסקי הדורות. השו"ע שלהם גורס, שלא רק תלמידי הישיבות פטורים מלצאת להגנת ישראל (שאותם בעצם אין איש מבקש לגייס), אלא אף אותם 80,000 הבטלנים בגילאי גיוס, מהם רבים שעובדים בשחור, ואחרים מתבטלים על הברזלים או במוסדות הנושרים (שאינם ישיבות), ושכל הקשר בינם לעולם התורה מתבטא בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים.
4.לצורך אישוש עמדתם האנטי תורנית והאנטי הלכתית, ממציאים המשתמטים נימוקים שאינם מחזיקים מים. תחילה טענו ש'תורה מגנא ומצלא', תוך הוצאת אמירה זו מהקשרה (הדברים נאמרו לגבי הגנת והצלת האדם הפרטי מן החטא, ולא מתייחסים כלל להצלה ממזימות ההשמדה של האוייב). אפילו הרב ש"י זווין ביטל את הטענה בדבר 'תורה מגנא ומצלא' כשציין שבפרעות תרפ"ט בתלמידי הישיבה בחברון, איש מלומדי הישיבה לא ניצל ממותו בידי הפורעים הערבים אז.
אחר כך הסבירו שבני שבט לוי בכלל פטורים מן המלחמה (שקר מוחלט, מפני שהפטור אינו חל במלחמת מצווה). ואחר כך שלפו אמירה ש'רבנן לא צריכי נטירותא' (הרבנים אינם זקוקים לשמירה) - וגם היא נדחית הלכתית, כדברי החתם סופר: "לא פטרו רבנן אלא ממס וחומה מצד גלות ישראל... אבל שמירה כדרך שמלכויות נשמרים ממלכויות אחרים, גם תלמידי חכמים חייבים", והרדב"ז הוסיף: "מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא".
5. בקיצור, שום טענת השתמטות לא עמדה הלכתית מול דבריו המוצקים של הרמב"ם: "אי זו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר... ובמלחמות מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה... ולא יימנעו מלכת אל המלחמה כי אם הנשים והטף".
והמסקנה בהירה כזוהר הרקיע: אין פטורים. לאף אחד. וכל ההתחמקויות בטענות שווא, אינן אלא המצאה דמיונית, כיתתית, שאינה עומדת מול מזימות ההשמדה הפיזית של האוייב שמצהיר ופועל להשמדת עם ישראל. כפי שכבר זעק הרב ש"י זווין נגד השתמטויות בטענות פסבדו-הלכתיות: "וכי זוהי דעת תורה?"
6. במציאות הריאלית בוודאי אין שום שיחרורים ממצווה מפורשת נוספת בתורה: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". אין שום 'תיירה' (תורה בעגה הליטאית, הפסבדו למדנית) של אמת, שמעניקה פטור לבטלנים, למבלי עולם, למשתמטים ולעריקים, שמלחמת ההישרדות הנוראה שבה נפלו 893 חיילים הי"ד ונפצעו 18,500 חיילים (!!!), מהם כאלה שאיבדו יד/ים ורגל/ים וחלקם פגועי נפש, ומניינם עולה לכדי כוח של אוגדה שלמה - אינה מעניינת אותם, וכל מעייניהם נתונים להצלת עצמם מסיכוני המלחמה, ולתיכנון הבילויים בחיק הטבע בימי בין הזמנים הקרבים, ושהוריהם ישנים היטב בלילה, מדושני עונג, מבלי שנשימתם נעתקת למשמע כל דפיקה על הדלת.
במציאות חיינו לא ייתכן שקיימת היכן שהוא יהדות אחרת, שמפלה בין דם לדם, ושבעיניה דמם של לובשי החולצות הלבנות סמוק טפי ויקר יותר מדמם של אחרים, רבים מהם שומרי תורה ומצוות קלה כחמורה, שחלקם כבר נושקים ל-500 ימי שירות.
כשעם ישראל כורע תחת הנטל, והצבא משווע לתוספת כוח אדם, והמגוייסים עצמם נשחקים תחת המעמס הכבד (ובחלק מהמקרים השחיקה מובילה לאסונות פיזיים נוראים), ומשפחותיהם מתפרקות תחת עומס הגעגועים, ועסקיהם קורסים ופרנסתם אובדת, וילדיהם גדלים מאות ימים מבלי לראות את האב המגוייס - לא ייתכן שבנימוקים הלכתיים לכאורה ימשיכו הולכי בטל למיניהם ויושבי קרנות להתענג מול מסכי הטלוויזיה (אין הכוונה כאן ללומדי הישיבות ממש, כי אם ל-80,000 שנפלטו ונטלו לעצמם פטור גורף), בבחינת אני את נפשי הצלתי.
7. אחרי שכל טענות ההבל נגד סרבנותם למלא את מצוות הצלת ישראל מיד צר, נדחו בזו אחר זו והוכחו כקישקוש מקושקש, הועלתה טענה חדשה: החשש שמא ההליכה לצבא תְּחַלֵּן את הבחורים.
וכאן הבן שואל שתי שאלות: האמנם הערכים החינוכיים, שהטמיעו ההורים והרבנים ומוסדות החינוך לאורך 18 שנות חייו של המלש"ב החרדי, כל כך רעועים שלא יעמדו בפני כל רוח מצויה?
והשניה, גם אם היה ממש בטענה זו לפנים, הנה כיום קיימות בצבא מסגרות חרדיות נטו לא מעטות, שבנויות להעניק למלש"ב החרדי את כל תנאי המעבדה הסטריליים לבל יצא לתרבות רעה.
8. דווקא בימים אלה, בהם קוראים בתורה את סיפור השתמטותם וחזרתם מן ההשתמטות של בני גד ובני ראובן, מצופה מכל ירא שמים שהאמת נר לרגליו, להיות שלם עם עצמו ועם מצפונו ההלכתי, ולאמץ את דברי בני גד וראובן למשה, לאחר שנענו למחאתו והבטיחו לו חגיגית: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ולה' הישועה.