קראתי ברוך וצמרמורת את שיתוף הרגשות המטלטל של יערה כהן, אמו של סמ"ר אורי יהונתן כהן הי"ד, לוחם יהל"ם בן 20 מנווה ירק, שנפל בלחימה בעזה בי' בסיוון תשפ"ה.
בפוסט מרגש, עם תמונה של ארגזים כחולים שנשלחו למשפחה על ידי צה"ל ובהם חפציו האישיים של אורי, היא שיתפה (הובא גם בערוץ 7): "הילד שלי יצא מהבית לצבא אחרי חג שבועות, וחזר הביתה בארגזים כחולים. הם עומדים במרכז החדר שלו, אף אחד לא מבין ולא מסוגל לגעת והם צורחים דממת המוות". יערה הוסיפה וריגשה: "מדים, מגבת, מטען, בגדי ספורט, כלי רחצה, ארנק, שרשרת, שעון שבור, מסטיק, סוכרייה… כל אחד עטוף באופן מוקפד. ככה נשאר לי הריח שלו".
כאשר קראתי את הדברים הללו, חשתי צורך עז לשתף את הרגשות והמחשבות שעולות בקרב 'לוחמי הנפש' - האנשים שעובדים בבסיס מחנה 'שורה', ב'מחלקת החפצים', לשם מגיעים חפציו של כל חלל משדה הקרב.
אדמת קודש: דם, זיעה וקדושה
1. "ידיים מגואלות בדם" - כך נראית מסירות נפש: כמעט תמיד, חפצים רבים מגיעים אלינו כשהם עם כתמי דם - ולפעמים גם עם יותר מכך. עם יד על הלב, בדרך כלל אני די רגיש ל'דם', זה גורם לי לחולשה, אבל שם, ב'מחלקת החפצים', זה שונה לגמרי. הכול רגיש גם כך, הכול 'כל כך מוקיר תודה' למה שמגיע. כל פעולה מתבצעת בשקט מיוחד: זה מצלם, זה מנקה, זה כותב, זה מסדר את הדברים, וזה מארגן את הקופסה.
כל אחד מאיתנו שם נמצא עם התחושה וההבנה שהאדמה שאנו דורכים עליה היא "אדמת קודש". כל חפץ הוא חלק בלתי נפרד מהגיבור שנפל. הרי אותו גיבור יצא למלחמה לא לשם תאוות נקם, אלא כדי להיות עוד חלק גדול בשרשרת הגאולה. לכן, כל ניקיון של חפץ טומן בחובו ממד של קדושה עליונה, ואל מול הקדושה הזו אין שום דבר שישווה באמת.
את אותן מחשבות ביקשתי לדייק ולתאר גם בכתיבת השירים:
יָדַיִם מְגֹאָלוֹת בְּדָם/ יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֶרְבֵּרְג
בַּטִּפּוּל
בְּכָל הַקָּשׁוּר לַקָּדוֹשׁ שֶׁנָּפַל
בְּ"כָל חֲפָצָיו שֶׁ(כן) יִּשְׁווּ בָּהּ",
גַּם כְּשֶׁיָּדַי יִמָּלְאוּ דָּם
אֶזְכֹּר
כַּמָּה הֵן מְגֹאָלוֹת
חפץ קטן - זיכרון ענק: כל פריט מספר סיפור
2. כולם חשובים: מהכרטיס ביקור ועד לסידור התפילה: אל החדר נכנסים ומגיעים לא מעט חפצים - קטנים וגדולים, בשקיות רבות. השאלה "מה חשוב ומה לא?" או "במה להתעסק ומה לנקות?" בכלל לא מתחילה, כיוון שהכול חשוב. זו ההוראה החיצונית, וזו ההחלטה הפנימית שלנו.
מה לגבי אטמי אוזניים? ומה עם כרטיס ביקור של שליח חב"ד? ומה לגבי חבילת מנטוס או סיגריות? משקפיים? פנס? דף רשימות? ומה עם חוט שיפצור? אין "מיותר" או "לא הכרחי". הכול חשוב, הכול מדבר את החלל, אלו הנשימות האחרונות שלו. ותמיד, תמיד המחשבה מפליגה אל המשפחה. הרצון שלנו הוא לכבד אותם, להעניק ולהביא להם כל דבר ששייך ליקירם, כי אצלם ייתנו הדברים אולי עוד אחיזה ונשימה בהמשך, בחיבור הבלתי אמצעי אל אהוב ליבם.
בהקשר לכך, ביום הזיכרון האחרון, בזמן השמעת הצפירה, כשחלק גדול מהציבור העביר במוחו וודאי תמונות של חיילים שנפלו, אצלי עברו בראש דווקא תמונות החפצים השונים. ואיתן ירדו להן דמעות רבות, כשכל חפץ מגיע עם סיפור ועם זיכרון של זה שהחזיק בהם עד לא מזמן.
זִכְרוֹן חֲפָצִים/ יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֶרְבֵּרְג
הֵם הֵחֵלּוּ לְהִזָּרֵק אֵלַי
בִּזְמַן הַדּוּמִיָּה
חֲבִילַת הַמַּנְטוֹס
אַטְמֵי הָאָזְנַיִם
וְגַם הַסִּדּוּר עִם פִּצְעֵי הַיְּרִיָּה
כָּל חֵפֶץ חָשׁוּב
אֵין שׁוּם דָּבָר עָזוּב
קוֹל דָּבָר מְבַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס
קוֹל דָּבָר מְבַקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר
רְשִׁימַת הַתַּלְמִידִים מִלֵּב הָרַב
פָּאט'ץ עַל קַסְדָּה
עִם צִיּוּר אַהֲבָה שֶׁל אִמָּא
קוֹל דָּבָר מְבַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס
קוֹל דָּבָר מְבַקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר
הֵם נִזְרָקִים אֵלַי
אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי
מִמַּחְלֶקֶת חֲפָצִים
אֶל חַדְרִי לִבִּי
מהלוחות שנשברו ללוחות שעלו למעלה
3. לוחות הגנה, לוחות ברית: נשבר פה, שלם למעלה: פעם אחת הגיעו אל מחלקת החפצים 'לוחות קרמיים'' של אחד הלוחמים - לוחות כאלו שאמורים להגן על גופו בשדה הקרב. אני זוכר שהאסוציאציה הראשונה שעלתה לי הייתה לוחות הברית הקדושות. שאלתי את עצמי: "מה ההבדל ביניהם?" ותוך כדי מחשבה נזרקה בי התשובה המדהימה: "אלה ירדו למטה ונשברו, ואלה נשברו ועלו למעלה".
הלוחות הקרמיים, שנועדו להגן על גוף הלוחם, נשברו בעודו ממלא את תפקידו במסירות נפש. שברם מסמל את ההקרבה העצומה. לעומת לוחות הברית שנשברו כשירדו לעולם, לוחות אלו - שבורים ככל שיהיו - מעידים על נשמה שלמה וטהורה שעלתה למעלה. הם מעין "לוחות ברית" חדשים, עדות לגבורה ולמסירות שאין כדוגמתה.
הַלּוּחוֹת הַשְּׁבוּרִים/יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֶרְבֵּרְג
מִמַּטָּה יַעֲלֶה מַעְלָה
וְהַלּוּחוֹת הַקֵּרָמִיִּים
שֶׁהָיוּ לְגוּפוֹ
'נִשְׁבְּרוּ' בְּמִלּוּי תַּפְקִידוֹ
כָּעֵת יָבוֹאוּ שְׁלֵמִים
וְיָעִידוּ עַל נִשְׁמָתוֹ
בשולי הדברים, אאחל שתבוא הרגיעה הנחת ורפואת הנפש לכל מעגלי החלל, הקרובים והרחוקים
ושביחד, עם ישראל, נזכה לבשורות טובות וגאווה לאומית בלי סוף.
הכותב הוא רב קהילה ברחובות , מחנך ומשורר ישראלי