אחת המחלות הקשות ביותר היא מחלה אוטואימונית - מצב שבו הגוף תוקף את עצמו. תופעה זו מתקיימת גם ברמה הלאומית, כאשר מדינה מפעילה את מערכות ההגנה שלה - נגד עצמה.
דוגמה קלאסית לכך נמצאת כבר בתנ"ך: שאול, המלך הראשון בישראל, מקבל ציווי להשמיד את עמלק - אויב קיומי. אך הוא חס עליהם. בהמשך, אותו שאול אינו מהסס לטבוח באנשי נוב, עיר הכהנים, ולרדוף את דוד, האיש שאמור להחליפו. הרחמים של שאול כלפי עמלק מתבררים כתחילתה של קריסה פנימית, שבה מערכת החיסון הלאומית - המלך וצבאו - כבר לא פועלת נגד האויב, אלא נגד הבית.
גם היום, מדינת ישראל חווה תופעה דומה. מאז הסכמי אוסלו, ולפני גירוש גוש קטיף, סימנה המדינה את ציבור המתיישבים כאויב מבית. ראש הממשלה רבין כינה אותם "פרופלורים", ויאיר לפיד טען שהגירוש נועד ללמד אותם "צניעות ודמוקרטיה".
המסר חלחל. קמפיין "אלימות המתנחלים", העסקת פרובוקטורים, הפינוי האלים בעמונה - כל אלה התרחשו במקביל להזנחת מוחלטת של ההתמודדות עם פשיעה חקלאית, גניבת אדמות, חשמל, מים, והפקרות ביטחונית. כל מעשה קטן של נער יהודי זוכה להוקעה, בעוד שהשתוללות פלילית ואידיאולוגית של האויב נענית בעצימת עין.
הקשב של מערכות המדינה מופנה פנימה - נגד הציבור. אויבי חוץ מקבלים הקלות, אפליה מתקנת בלימודים ובקרקעות, והבעיה האמיתית מושתקת.
לב הכשל נמצא בשתי מערכות מרכזיות:
מערכת המשפט, שמערימה קשיים על משילות ודוחקת את רגלי נבחרי הציבור לטובת שלטון פקידים שאינם מחויבים לרצון הבוחר.
התקשורת, שאמורה לשמש חיישן למצוקות - אך כשהיא עצמה הופכת לבעיה, היא מדכאת כל מי שמבקש להתריע. במקום להתריע על קונספציה - היא מעמיקה אותה.
שתי המערכות הללו הן שרידים של אליטה קודמת, שמסרבת לפנות את מקומה. מתוך תחושת איום, היא מזהה את העם - לא את האויב - כמי שמאיים על קיומה, ולכן מתייחסת אליו כאל אויב: המתנחלים מוצגים כחמורים מהחמאס, והמחבלים כקורבנות מסכנים.
דוגמה לכך היא ציוץ של עורך פודקאסטים ב-Ynet, הרואה בעם שלו את האויב, ובאויב - את הקרבן. זו אינה מוסריות יתר, אלא תגובת נגד לפחד. פחד מחילופי אליטות, שמוליד תוקפנות כלפי העם.
כשמערכת החיסון הלאומית משתבשת, היא לא רק מפסיקה להגן - היא תוקפת את הגוף עצמו. את האזרחים. את המדינה.