בשנת 1946,למניינם, זמן קצר לאחר שחרור מחנה ברגן-בלזן, קבוצה של ניצולי שואה התעקשה לערוך סדר פסח.
במחקר שנערך שנים אחר כך התברר שלא רק שלא פיתחו תסמונת פוסט-טראומטית בעקבות כל מה שעברו, כפי שצפו החוקרים, אלא שפיתחו עמידות נדירה. ומה הוא ההסבר? האמונה, התקווה, והשייכות לדבר גדול.
בפרשת מטות-מסעי, התורה מונה את ארבעים ושתיים תחנות המסע של בני ישראל. לכאורה, רשימת תחנות גיאוגרפית. אך חכמים מלמדים שלא מדובר ביומן לוגיסטי אלא ביומן רגשי-נפשי. בכל תחנה נחקק רגע - כישלון, נס, מאבק, נחמה. התורה לא מצנזרת את המקומות שבהם העם חטא, פחד, התלונן. להפך - היא כותבת אותם, כמו טיפול טוב שמכיר בטראומה אך לא נותן לה להכתיב את הסוף. זהו מסע ריפוי. המדבר היה בעצם סוג של מרכז גמילה, סוג של 'רטורנו' במדבר. הגמילה היתה ממנטליות של עבדות לקראת הכניסה לארץ ישראל כמרכז חוסן לאומי.
בניית חוסן , מונח רפואי פסיכולוגי, פירושה פיתוח היכולת להסתגל למשברים מבלי לאבד חיוניות ולגלות משמעות מתוך הכאב. חוקרת הטראומה ד"ר ג'ודית הרמן הציעה שלושה שלבים לריפוי מטראומה: יצירת ביטחון, עיבוד של הזיכרון, וחיבור מחודש לחיים. יצירת הביטחון היא על ידי תמיכה חברתית של משפחה וקהילה; עיבוד של החוויה הטראומטית על ידי כתיבה, ריטואלים וסיפורי חיים מעניקים לה מסגרת ומשמעות; במובן המדעי - כתיבה של זיכרונות קשים מקטינה את הסיכון להתפתחות PTSD' ושלישית, חיבור מחודש לחיים נעשית על ידי הגדרת יעדים קטנים וברורים. כל אחד מהשלבים האלה מהדהד במסע של בני ישראל: מהשעבוד (חוסר ביטחון), דרך המדבר (עיבוד וזיכרון) ועד לכניסה לארץ (חיים חדשים עם משמעות).
אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבה חיילים רבים סבלו ממה שכונה אז "הלם קרב", קמו באנגליה ובצרפת בתי הבראה שבהם הטיפול כלל לא רק מנוחה ותרופות, אלא גם טקסים קבועים, שירה בציבור, וחיבור מחודש לערכים לאומיים ודתיים. כבר אז היתה הבנה שכך בונים חוסן.
גם בצה"ל, לאחר מלחמת יום הכיפורים, החלה להתפתח ההבנה לגבי חשיבותה של "שיחה קבוצתית" מיד לאחר הקרב. לא במקרה, היחידות שהקפידו על שיח משותף, על עיבוד מידי ועל קיום סמלים מוכרים (כמו הדלקת נרות שבת גם במוצב מנותק) ,הפגינו בהמשך רמות נמוכות יותר של תסמונת פוסט-טראומטית.
ויקטור פרנקל, כתב: "אנשים אינם נשברים ממה שקרה להם - אלא מאובדן התקווה לגבי מה שיקרה הלאה." ויקטור פרנקל, ניצול שואה ומייסד הלוגותרפיה, פותח את ספרו בציטוט מפורסם של הפילוסוף פרידריך ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". וכמה זה נכון.
כשהאדם מצליח למסגר את כאבו בתוך סיפור בעל תכלית, הטראומה מפסיקה להיות סוף, והיא הופכת לפרק בדרך, לפרק במסע חייו.