נקמה בגויים - כן!, אך בתוככי עם ישראל? חלילה!

פרשת מטות פותחת בשמירת נדרי אדם. אלה ניתנים להתרה או להפרה, אך אומר הקב"ה למשה נדרי שלי שלא תיכנס לארץ ישראל, אינו בר התרה ואינו בר הפרה.

כדברי רבנו בחיי - אומר הקב"ה למשה: איני מתחרט משבועתי שנשבעתי, לכן לא אתם תביאו את עם-ישראל לארץ-ישראל, לכך נסמכה פרשת 'נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ', לפרשה נדרי הדיוט שביכולתו בתנאים מסויימים להתחרט, לדאוג להתרת נדרו ולהפר את נדרי אשתו. [במדבר לא,ב]

עם זאת, אומר ה' למשה, המסע האחרון שלך, במסגרת מ"ב מסעותיך בהובלת עם-ישראל, בטרם תאסף אל עמך כאהרון וכמרים, הינו מסע נקמה - 'נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים', רק 'אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ'. [במדבר לא, ב]. ה'מכה בפטיש' של פועלו האדיר של משה רבנו מנהיגם של ישראל, מי שהוציאם ממצרים, מי שקרע להם את הים, מי שהוריד את התורה, ומי שמסר נפשו עליהם, הוא - נקמה, נקמה שהקב"ה מגדירה כנקמת בני-ישראל.

ה' אומר שזו נקמת בני ישראל מאת המדיינים, ומשה אומר שזו נקמת ה' במדין. אומר רש"י, שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה, ומנמק זאת האבן-עזרא בכך שמדיין הביאו את ישראל לבגידה בה'. כך או כך יש כאן מצוות נקמה בציווי ה', נקמה מדאורייתא! כמצווה, משה-רבנו לא מעכב לרגע את הנקמה הזו, למרות שיודע הוא שזהו מסעו האחרון עלי אדמות, ומיד עם סיום הנקמה, ייאסף הוא לעמיו.

לא רק נקמה נדרשת מול מדיין אלא גם שנאתו, שנאת האויב, כפי שקראנו בפרשת פנחס בשבת שעברה, 'צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם'. אומר רש"י: צרור - כמו זכור, שמור, לשון הווה.

עליכם לאייב אותם. 'צרור... והכיתם' - לפני שלב ההכאה יש לצרור את האויב. במלחמת יום-כיפור האלוף יאנוש בן-גל נשא בפנינו נאום חוצב להבות ברמת-הגולן, תוך שהוא מבקש להפיח בנו רוח לחימה, וכך אמר: 'מי שישנא את האויב יותר משהוא שונא אותנו, הוא ינצח...'. תמהתי אז, אך לימים ראיתי שאולי הוא כיוון לרש"י זה, וביתר הרחבה לבעל ה'אור החיים' הקדוש, שלדבריו: 'צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים', פירושו, שיהיו הם לכם בגדר צר ואויב לשנאתם... וכל זה תמורת מה שהתאוו ישראל להם, וזהו הוא אחד מתיקוני התשובה. ומוסיף ה'אור החיים', צרור, לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה עד שרמת הצרירות תהיה קבועה בישראל באופן טבעי.

ועוד אוסיף ואמר 'כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם', לכן צרירות מצד ישראל הינה תנאי. השנאה והאויבות של ישראל כלפי המדיינים הינה הכרחית על שהחטיאו את ישראל, בנסותם לפגוע בייחודו, בטהרתו ובקדושתו של עם ישראל.

בניגוד לאמור, בישראל של היום, נשמע יותר ויותר כאילו נקמה ושנאה כלפי אויב וצורר נחשבות למילות גנאי. אך אין זו דרכה של תורה. יתר על כן, מצינו, שמעבר לנקמת בני ישראל את המדיינים, לימים, גם לוחם בודד שלחם בגבורה מול הפלישתים, זעק לנקמה ואין מי מחז"ל שראה זאת באור שלילי.

'וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי ה', זׇכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹקים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים' [שופטים טז,כח]. לאחרונה ביום-ירושלים היו צועדים בצעדת ירושלים ששרו את הפסוק הזה, שרו, ר"ל, את בקשתו האחרונה של שמשון הגיבור שה' יתן לו כוח לנקמה, וזאת בשעה שהוא מוקף בפלישתים העומדים עוד רגע לרוצחו נפש.

עיתונאי אחד ביקש 'לחגוג' על כך, ודומה שלמעשה כבר הקדימו הפילוסוף כותב קוד המוסר לצה"ל, שכתב בגנות הנקמה באשר היא בהאי לישנא - 'השתת עונש בידי בית-משפט הוא התחליף המוסרי המתורבת של עשיית נקמה, שהיא לעולם פראית ופרועה'.

חבל שנעלמו מעיניו דברי הספרי ופרקי דרבי-אליעזר ועוד, שהביא סבו הדגול ביצירתו המיוחדת והמקיפה, 'תורה שלמה'. אומר הספרי [קנז פרק לא , א-ג] 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים' - להודיע שבחן של ישראל צדיקים, שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמה של ישראל, שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם. ובפרקי דרבי אליעזר [פרק מ"ז] אמר הקב"ה למשה, זוכרים אתם מה שעשו לכם המדיינים שנפלו מישראל כ"ד אלף איש, אלא, [משה] עד שלא תאסף לעמך, נקום נקמתם, שנאמר: 'נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו''.

הגמרא במסכת סוטה אף היא דנה בבקשה האחרונה הזו לנקמה של שמשון, מבלי שאמורא כזה או אחר, יזעק - כיצד זה מבקש שמשון נקמה שהיא לכאורה 'לעולם פראית ופרועה'... יתר על כן, אומרת הגמרא: 'וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים', אָמַר רַב: אָמַר שִׁמְשׁוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוֹר לִי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אָמַרְתִּי לְאֶחָד מֵהֶם 'הַעֲבֵר לִי מַקֵּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם'. ואמר רבי אחא: אמר לפניו ריבונו של עולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם-הזה, ושכר עיני אחת מתוקנת לי לעתיד לבוא. שמשון מקריב עין לטובת נקמתו וברור לו שיזכה לעתיד-לבוא.

ובירושלמי סוטה [א,ח], תני רבי אומר: לפי שתחילת קלקלתו בעזה לפיכך עונשו בעזה. ובהמשך, שואלת הגמרא, כתוב אחד אומר: וישפוט את ישראל ארבעים שנה, וכתוב אחד אומר: והוא שפט את ישראל עשרים שנה? אמר ר' אחא מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו 20 שנה לאחר מותו, כדרך שהיו יראים ממנו 20 שנה. במילים אחרות, הנקמה גרמה להרתעה נוספת בת 20 שנה של הפלישתים, אחרי מות שמשון, מעבר להרתעה שהייתה קיימת 20 שנה בחייו. לא הייתה זו נקמה פראית ולא פרועה, אלא כזו המוגדרת באותה גמרא - שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, מה הקב"ה מגן על כל העולם, אף שמשון בדורו מגן על ישראל.

אגב, על העוסקים ב'עסקה' עם פלישתים, לזכור כי שמשון נלחם בפלישתים עם שלוש מאות שועלים. שואלת הגמרא: למה דווקא שועלים? אמר שמשון: יבוא שועל שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו משבועתם...

מהו ההבדל אפוא בין נקמות רצויות לנקמות אסורות כזו האמורה בפרשת קדושים, 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' [ויקרא, י"ט, י"ח]? וכמובא בלקח-טוב שרבי יהודה אומר, על 'כי יקח איש אשה ושנאה', בוא וראה, אם עבר על 'ואהבת לרעך כמוך', סופו עובר על 'לא תקום ולא תטור' ועל 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. [דברים כב,יג].

אלא שיש להבחין הבחנה ברורה בין נקמה מול אויב ישראל, לבין נקמה בין אדם לחברו. הפסוק אומר: 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ'.

בהסבר מהות הנקמה המותרת ובה נצטווה משה, אומר הרש"ר הירש: [לא, ב] כבר נאמר בפרשת פנחס, [כה, טז-יח] שהיה צורך לשבור את כוח המדיינים 'צרור את המדיינים והכיתם אותם', זאת, מתוך מטרה להבטיח את שלמותו המוסרית והרוחנית של עם ישראל, שכן המדיינים התמידו בניסיונותיהם לפתות את ישראל בנכליהם. המדיינים לא הרגו פיזית שום נפש מישראל, אבל ביקשו גם ביקשו, להרוג את רוחו של עם ישראל.

בפרשתנו נצטווה משה לצאת למלחמה במדיינים כדי ל'נקם נקמת בני ישראל את המדיינים', כי משה היה זה שמסר לישראל את תורת ה', המבוססת על צניעות ועל נאמנות לה'. עתה לפני מותו מצווה הוא להכות את המדיינים, כדי לשמור מכל משמר על שני עמודי התווך האלה של שליחותו; להגן על עמו אותו הנהיג שנים כה רבות, מפני גילוי עריות ומפני עבודה זרה. לכן זוהי מכת הסיום הראויה גם ראויה למשה, טרם יאסף הוא אל עמיו. סיום הבא בנקמה. יש קירבה בין המילה 'נקם' למילה 'קום'. ה'נקמה' מקימה את המשפט שנרמס תחת הרגליים, או שהיא מקימה את האדם שהושפל עד עפר.

המטרה, לפי הרש"ר הירש, איננה להכניע את האויב ולנקום בו מבחינה רגשית, כי אם זו הייתה כוונת הכתוב, הצורה הייתה צריכה להיות 'נקם במדיינים'. המטרה היא להקים את ישראל מאת המדיינים, כדי להביא לשחרור הרוחני והמוסרי של ישראל מכוח נכליהם של מדין.

כל זאת כשמדובר בנקמה מול אויב, אבל בנקמה בין אדם לחברו, אומר ספר החינוך, [במצוה רמא] - שנמנענו מלקחת נקמה מ[איש] ישראל. והעניין הוא, כגון ישראל שהרע או ציער את חברו... ונוהג רוב בני-אדם שבעולם הוא, שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להם, עד שיגמלהו כמעשהו הרע, או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה העניין מנענו השם יתברך באומרו לא תיקום! ומשורשי המצווה, שידע האדם ויתן אל ליבו, שכל אשר יקרהו עד רע - הוא סיבה שתבוא עליו מאת ה' יתברך... לא יהיה דבר בלתי רצון ה'. על כן, כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, וה' יתברך גזר על כך.

נפלאים הם דבריו של רבי יוסף אבן כספי ב"ר אבא מארי, שהיה פרשן מקרא, פילוסוף ובלשן, שחי באזור ארדש שבדרום-צרפת ובספרד, לפני כ-700 שנה. בבראשית [מב,ט] נאמר: 'ויזכוֹר יוסף את החלֹמות אשר חלם להם' - אין כתוב כאן 'ויזכור יוסף את הרעות אשר עשו לו', וחלילה לו, ולנקרא בשמו ולדומה לו... שיזכור עוד את אחיו להקניטם דרך נקמת הסכלים בענייני העולם. ואיך יכתוב זה נותן התורה, והרי הוא עתיד לצוותנו 'לא תקום ולא תטור'? וכבר ביאר המורה [הרמב"ם] בספר המדע בהלכות דעות [ז, ז-ח] פחיתות הנקימה והנטירה...

נמצאנו למדים שיש נקמה שהיא מצוה, ויש נקמה שהיא איסור חמור. ואכן יש ואיסור חמור הופך באחת למצווה גדולה, הכל בהתאם לנסיבות. כך הוא גם הדיבר השישי מעשרת הדיברות -'לֹא תִרְצָח'. חלילה לו לאדם מישראל ליטול חיים של אדם אחר. איסור זה הוא אחד משלושת האיסורים שאיסורם הוא בגדר 'ייהרג ובל יעבור', והוא נמנה עם שבע המצוות המוטלות גם על בני נח. אך במלחמה יש כללים אחרים, ובפרט כשמדובר ב'מלחמת מצווה' כזו שאנו לוחמים בה מזה קרוב לשנתיים.

במלחמת מצווה הותר איסור שפיכת דמים כלפי האויב, ואף ישנה חובה להרוג בו ובמסייעים לו. לכך מצטרפים כמובן הכללים הקיימים, כ'הבא להורגך השכם להורגו' [סנהדרין עב.] וכ'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' [ויקרא יט, טז]. זהו המוסר היהודי. חונכנו על חומרת איסור רציחה, אך בשעת מלחמה אנו נדרשים 'להחליף דיסקט' ולעשות את המירב כדי לפגוע באויב ולהרוג בו, ללא היסוס וללא מורא. וכך הוא ביחס לנקמה. מחד לאו של 'לא תקום', ומאידך מצוה רבה בנקמה.

בפרשת מסעי, נאמר שמצווה ביד גואל-הדם להרוג את הרוצח -גואל-הדם, הוא גם המוציא לפועל של גזר הדין, והואיל ומדובר ברוצח במזיד שנתחייב מיתה בבית-דין, גואל-הדם משמש כזרוע הביצוע של בית הדין.הרמב"ן סובר שמצות גואל-הדם הינה אף מצוה העומדת בפני עצמה, משום שלדעתו, תפקידו של גואל-הדם ש'ירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו, להביא את הרוצח לבית-הדין ושם יומת כמשפטו, ואם לא יוכל לו בית-הדין, ירצח אותו גואל-הדם.

לגואל-הדם נועד אפוא תפקיד לנקום את נקמת הנרצח, ובמסגרת שלל תפקידיו הינו בגדר סוהר, שוטר ומוציא-לפועל. בתפקידיו אלה דואג הוא שיד הסנהדרין תשיג את הרוצח, כדי לבער את הרע מקרב ישראל. וכשבית-הדין לא מצליח להורגו כי הוא נמלט מבית הדין, או מעיר המקלט, חובתו של גואל-הדם לנקום את נקמתו של הנרצח בדרך שתראה לו.

בעצם היום הקדוש של שמיני-עצרת ה'תשפ"ד, התנפלו כידוע למעלה מששת אלפים רשעים בני-בליעל, אנשי חמאס מעזה, על אחינו ואחיותינו תושבי עוטף גוש-קטיף, בקיבוצים, במושבים ובערים. רצחו, טבחו, אנסו, שרפו, עינו, וחטפו אנשים, נשים וטף, זקנים ותינוקות, חולים ופצועים. ישראל השיבה ומשיבה מזה קרוב לשנתיים מלחמה שערה, מלחמה שהיא לא רק בחינת גדיעת הרע והשבת החטופים, אלא גם מבחינת נקמה מותרת ואף בגדר מצווה, כי אנו בעיצומה של מלחמת מצווה, מתוך מטרה כדברי הרש"ר הירש, להסיר את החרפה וחילול-ה' הגדול והנורא שארע, 'לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים' [תהלים קמט,ז].

נקמה בגויים - כן, אך בתוככי עם ישראל - חלילה. כל ישראל מחויבים ב'לא תקום ולא תטור', ב'ואהבת לרעך כמוך', תוך הקפדה יתירה על יחסים שבין אדם לחברו - בכיבוד הבריות, בגמילות חסדים, באהבת-ישראל, בשאיפה לאחדות, ומתוך אהבת-חינם, כתיקון גדול, הן לאשר אירע והן לשנאת החינם שבגינה, כדברי הגמרא ביומא [ט.], חרבו שני בתי מקדשינו. חודש טוב, חזק חזק ונתחזק.

ר' שלום וסרטייל הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל