ביום רביעי האחרון, הכנסת העבירה החלטה סמלית בעד החלת ריבונות ביהודה ושומרון. לא חוק, לא החלטת ממשלה, לא מפת דרכים. הצבעה. על נייר, וכולם מחאו כפיים.
האם הציבור באמת צריך להתרגש מהצהרות, כשהכול נותר בגדר כוונה? בואו נדבר אמת: זו הדרך של הקואליציה להגיד לכולנו - “היי, תראו, הנה ציפור!".
הציפור הזו אולי נראית מרחוק כמו יונת השלום שחלמנו עליה, אבל מקרוב זו רק ציפור מנייר: קלה, דקה ונעלמת.
לא תוכנית עבודה. לא חזון מחייב. אפילו לא החלטת ממשלה. רק נייר.
זה מתסכל שבעתיים כשמי שחתמו על הדף הזה הם בדיוק אלו שמחזיקים את כל המפתחות בידיים: ממשלה יציבה, רוב בכנסת, ואפילו אוזן אמריקנית פתוחה יחסית. אין אובמה. אין לחצים בינלאומיים יוצאי דופן. יש רק את מה שאין, רצון אמיתי לבצע.
ואל תספרו לנו ש”קודם צריך חזון”. החזון הזה קיים כבר עשרות שנים. הוא נאמר, נכתב, שורטט, חזר ונשנה. גם על ידי אלה שלחצו היום ידיים מתחת לדגלים, וגם על ידי אותם אלה שכבר הבטיחו לנו - “חאן אל אחמר יפונה בקרוב מאוד”.
ולא קרה. לא בזה, ולא בזה.
ובמלחמה האחרונה בעזה, אותה ממשלה עצמה אמרה בדיוק את ההפך: “זה לא הזמן לחזון - זה זמן לביצוע.” אבל גם אז לא בוצע. מה כן יש? שנתיים של דשדוש, הרוגים, אלפי פצועים וסבל אזרחי בלתי נתפס.
אז עכשיו, כשהכי נוח, פתאום חוזרים לדבר על חזון. כולם שוב מוחאים כפיים, לדף נייר. אבל הדף הזה אפילו אין בו תאריך. זה לא לוח זמנים, זו לא התחייבות, זו אפילו לא מפת דרך כללית. זה משל לגבר שמביא לבת זוגו הזמנה לחתונה שלהם, בלי תאריך, כשהיא בכלל ביקשה טבעת.
והציבור? אמור להתרגש.
אז נבהיר רגע: אף אחד לא ביקש חקיקה סמלית. ביקשנו ריבונות. ריבונות אמיתית, בשטח. כזו שמתחילה בהחלטה וממשיכה באכיפה, תשתיות, פיתוח, ונוכחות מדינית. לא בתשואות במליאה ולא בציטוטים בתקשורת.
ולכן, עם כל הכבוד, אולי אפילו במיוחד בגלל הכבוד, אסור לנו למחוא כפיים להצהרות. הגיע הזמן להפסיק להתרגש מהבטחות עטופות בצלופן ולהתחיל לשפוט על פי מעשים, כי מה שנראה בינתיים הוא לא החלת ריבונות, אלא החלת עוד שכבה של ריחוק, אכזבה, ודשדוש גם ביהודה ושומרון.
וכל עוד זה תלוי ב”מובילי החזון”, אולי נראה עוד הרבה דפים. אבל ריבונות? עוד לא.
הכותב הוא עובד פרל, יועץ אסטרטגיה ותקשורת, מייסד "פרסום עובד", מלווה שרים, ח"כים, חברות ועמותות בקמפיינים ובמהלכים ציבוריים.