ביום רביעי שעבר, פירסם דובר צה"ל הודעה חגיגית: "צוותי הקרב החטיבתיים 188 וגולני נפגשו והשלימו את פתיחת ציר 'מגן עוז', המפריד בין מזרח למערב חאן יונס. הציר שאורכו נפרס על כ-15 קילומטרים, מהווה חלק מרכזי בהפעלת הלחץ על חמאס והכרעת חטיבת חאן יונס".
ציר 'מגן עוז', שקיבל את שמו מן הסתם בגלל קרבתו לקיבוץ ניר-עוז, הקיבוץ שספג את המכה הקשה ביותר בטבח שמחת תורה, מבסס את האחיזה הישראלית בדרום הרצועה ויוצר רצף משמעותי עם אזור רפיח שנמצא כולו בשליטה ישראלית, תוך שהוא מכתר את העיר חן-יונס, ויוצר חיץ בינה לבין העיר רפיח. הוא מצטרף לשלושה מסדרונות קודמים, ששם כבר מוכר היטב לכל ישראלי: ציר נצרים, ציר מורג, וציר פילדלפי.
20 שנה אחרי חורבן גוש קטיף, שיצויין בעוד שבועיים, 20 שנה אחרי הנסיגה מהרצועה - צה"ל חוזר בדיוק לאותה תפיסה ביטחונית שעל בסיסה נבנתה ההתיישבות היהודית ברצועה: 'תוכנית האצבעות'. המהלך הנוכחי הוכיח את החשיבות הביטחונית שהיתה להתיישבות היהודית בחבל עזה.
להכניס 'אצבעות' של התיישבות יהודית
היתה זו הלחימה בטרור ברצועה בשנים, 1970-71, שהביאה לזירוז תוכניות ההתיישבות. הקו המוביל במחשבה על התיישבות ברצועה היה אחד: לשבור את הרצף הערבי של מאות אלפי ערבים פלשתינים, על ידי הקמת יישובים יהודיים בעתודות הקרקע הממשלתיות. את המגמה הזו דימו להכנסת 'אצבעות' של התייישבות יהודית לתוך הרצועה, כדי לשבור את הרצף הערבי וליצור נוכחות יהודית אזרחית שתוביל אחריה גם נוכחות ביטחונית-צבאית כדי לאבטח את היישובים האלו. (תיאור הכבישים הנוכחיים מתבסס על המעקב של הגיאו-אנליסט בן ציון מקלס).
האצבע הראשונה היתה הקמת גוש התיישבות בצפון רצועת עזה (שם הוקמו לימים היישובים אלי-סיני וניסנית). הוא נועד למתוח את ההתיישבות היהודית שמדרום לאשקלון עד לפרברי בית-חנון ועזה.
האצבע השנייה - נצרים. גוש זה, שתוכנן כאמור כיישוב עירוני גדול, ולבסוף קם בו יישוב קהילתי בינוני אחד, נועד לחצוץ את רצף היישובים הערבים שבין עזה לדיר אל-בלאח.
במלחמה הנוכחית, קם מחדש לתחיה 'מסדרון נצרים' בדיוק על פי אותו עיקרון, רק ללא היישוב שנתן לו את שמו.
האצבע השלישית היתה גוש יישובים שנועד לחצוץ בין דיר אל-בלאח וחאן-יונס. לימים הוקמו ב'אצבע' הזו היישובים קטיף, נצר-חזני, וגני-טל, שאליהם מצטרפת גם כפר-דרום המרוחקת יותר.
לימים הוכר הכביש שהוביל לשם כ'ציר כיסופים' - וגם כיום ישנו כביש כזה, שלא מגיע עד לים.
הציר החדש, מגן עוז, בנוי פחות או יותר במקביל לציר הזה. הוא יוצא דרומית לכיסופים ופונה דרומה על כביש 'צלאח א-דין' - בעבר כביש מספר 4 כשהוא מקיף את מזרח חן יונס ומתחבר למורג, עם אותה מטרה של חציצה בין דיר אל בלאח לחן-יונס.
האצבע הרביעית היתה גוש יישובים שנועד לחצוץ בין חאן-יונס ורפיח. כאן הוקמו לימים היישובים גן-אור, גדיד, בדולח, בני עצמון, מורג, פאת שדה ורפיח-ים. ציר מורג של ימינו בנוי לפי האצבע הזו. הוא יוצא מאיזור סופה עד לצומת מורג, וממשיך על הציר הישן בין מורג לפאת שדה, כשהוא מנתק את רפיח משאר הרצועה.
בדיוק באמצע הדרך בין שתי אצבעות אלו, הוקם אחרי פינוי סיני מרכז איזורי גדול, נווה-דקלים, שאיחד את שני גושי ההתיישבות הללו לגוש יישובים גדול אחד, הוא גוש-קטיף.
האצבע החמישית, שנקטעה ראשונה, היתה פתחת רפיח (חבל ימית), שנועדה ליצור חיץ התיישבותי בין רצועת עזה וצפון סיני. ההתיישבות באיזור זה קדמה להתיישבות בתוך הרצועה.
במקומה של האצבע הזו, שאותה כמובן לא ניתן לחדש כי היא נמצאת בטריטוריה מצרית, הוקם הן אחרי הסכם השלום עם מצרים והן במלחמה הנוכחית ציר פילדלפי - זה היה שם הקוד שלו במפות הסודיות - לאורך גבול ישראל-מצרים, מכרם שלום ועד לים.
שרון יזם - או ניכס לעצמו?
מי יזם את 'תוכנית האצבעות' המקורית? אריק שרון, לאורך כל השנים, סיפר שהרעיון היה שלו, וכך גם אמר לי כשראיינתי אותו בנושא ב-1988. באותה שיחה סיפר לי שרון על יגאל אלון וישראל גלילי, מנהיגי אחדות-העבודה, אנשי הקיבוץ-המאוחד, שהיו שרים בכירים בממשלת ישראל: "בחודש יולי 1971 אירגנתי סיור של ועדת שרים לענייני התיישבות ברצועה. המסוק נחת על דיונת חול גבוהה, במקום בו קיים כיום היישוב נצרים. עמדתי שם וסקרתי בפניהם את 'תוכנית האצבעות' - התוכנית שהגיתי להקמת גושי התיישבות ברצועה. כשתיארתי איך תיראה ההתיישבות שם, ראיתי איך העיניים של אלון וגלילי נוצצות. היה להם ברק בעיניים כשהם שמעו את התוכנית. אלו היו אנשים רציניים, אנשי התיישבות אמיתיים". יגאל אלון וישראל גלילי זיכרונם לברכה אכן היו אנשי התיישבות אמיתיים. שניהם בוודאי לא היו מאמינים שכעבור 30 שנה, אותו אלוף מהולל שחיסל את הטרור בעזה ודיבר בלהט על תוכניות ההתיישבות ברצועה, יורה מלשכת ראש-הממשלה על עקירתם.
היום, אחרי המחקרים שביצעתי בנושא ההתיישבות, אני כבר לא משוכנע ששרון לא ניכס לעצמו רעיונות של אחרים - ובראשם יגאל אלון.
כבר בי"א באייר תשכ"ח, 9 במאי 1968, פחות משנה אחרי מלחמת ששת הימים, הביא אלון הצעה לממשלה להקים שני יישובים "בין במתכונת היאחזויות נח"ל ובין במתכונת יישובים אזרחיים בין רפיח לבין העיר עזה". בדברי ההסבר להצעה נאמר: "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו-כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה". הביטוי 'מפצלות את הרצועה', הוא בדיוק הרעיון של 'תוכנית האצבעות'. אלוף פיקוד הדרום היה אז עדיין ישעיהו גביש. שרון נכנס לתפקיד רק בדצמבר 1969.
ביולי 1971, במקביל לסיור שערך שרון לשרים, החל צוות מקצועי בהכנת תוכנית אב לרצועת עזה וצפון סיני, על פי הזמנת מפקד האיזור תא"ל יצחק פונדק. הצוות הונחה בידי היועץ הכלכלי למשרד הביטחון, ד"ר פנחס זוסמן, ואת עבודתו הגיש לשיפוטה של ועדה מיוחדת, שבה היה זוסמן עצמו לצידם של מתאם הפעולות ביש"ע אלוף שלמה גזית, תא"ל יצחק פונדק, ועוד. בשלב מתקדם יותר הורחבה מסגרת הוועדה על ידי הכללת נציג קבוע מטעם אלוף פיקוד הדרום. היה זה אל"מ חגי חפץ, נציגו האישי של האלוף אריאל שרון.
הוועדה סיימה את עבודתה בחודש תשרי תשל"ג, אוקטובר 1972, בחיבור ספר עב כרס, של כמאתיים עמודים, שכותרתו 'איזור רצועת עזה וצפון סיני - תוכנית אב'. זו היתה עבודה יסודית להפליא, ששרטטה תוכניות ארוכות טווח לעתידה של רצועת עזה מכל בחינה שהיא: תיכנון התיישבות יהודית, תיכנון הערים והכפרים הערביים, התייחסות מפורטת לבעיית הפליטים, ועוד.
לגבי ההתיישבות היהודית נקבע כי "ייעודה של התיישבות זו יהיה יצירת מאחז בשטח ופיצול הריכוזים והרצף הערביים". ובמקום אחר נאמר כי "בשלב מאוחר יודגש פיצולה של הרצועה אף באמצעות מרכז עירוני יהודי שימוקם במרכזה". המרכז העירוני המתוכנן היה אמור לקום בנצרים - תוכנית שנשארה לבסוף על הנייר.
20 שנה אחרי שמדינת ישראל החריבה את גוש קטיף - היא חוזרת לאותה תפיסה ביטחונית שהקימה לפני יובל שנים את ההתיישבות ברצועה, תובב"א.