סגן ראש עיריית ירושלים, אריה קינג, הוא אורחה של הדר מילר בפודקאסט החושף בפנינו מעט ממה שקורה מאחורי הקלעים של אנשי הציבור שלנו.
אז מה מרגיז את אריה קינג, והאם הוא פוגש את המרגיז הזה ביומיום שלו בעבודה בעיריית ירושלים ובפוליטיקה בכלל? ואיך הוא נקלע לעולם העשייה הציבורית? הכול החל בכיתה י' בקבוצת יבנה, קינג מספר ומשחזר את היום בו רכב על אופניים יחד עם חברו בדרכם להביא פיתות טריות מאשדוד לחבר'ה בתיכון, שם ראה מודעת בחירות המזמינה לפגוש את האלוף במילואים שמעולם לא שמע את שמו, רחבעם זאבי, שזה עתה הקים את תנועתו החדשה, מולדת.
קינג וחברו החליטו לתת צ'אנס למפגש עם האלוף ולשמוע מה יש לו לומר לאומה. הם הגיעו לרחבה גדולה בה על הבמה ישב אדם שלפניו אין איש. הזמן חלף וכשכבר היה נראה שלא יקרה כלום, התרומם האיש ושאל אותם מי הם. הם סיפרו לו והוא סיפר להם שהוא הוא האלוף המדובר. מכאן הייתה הדרך קצרה להקמת סניף מולדת במועצה האזורית עזתה. מאז צעד אריה קינג יד ביד עם גנדי כמעט עד יום הירצחו.
למעשה בזכות אותו מפגש מצא את עצמו אריה קינג בעשייה הציבורית שהובילה אותו עד למעמדו כיום כסגן ראש עיריית ירושלים. קינג מספר על הקשר האישי שנוצר בינו לבין גנדי שגם בתקופת הצבא ולאחריה דאג לשמור על קשר עם הצעיר שבא לצפות בו אז בכיכר. הקשר הזה ליווה את קינג לאורך פעילותו בגאולת קרקעות בירושלים, אך האם הוא עצמו ידע למצוא צעיר או צעירים שדרכם תמשיך הפעילות ויימשך החזון כפי שעשה זאת גנדי?
קינג נשאל על החיבור המיוחד שלו לירושלים, העיר בה לא נולד ולא גדל ואפילו לא העריך שיש סיכוי שיתגורר בה, ועם זאת הקיבוץ בו גדל, עלומים, כולל בתוכו רבים ממשחררי ירושלים, מה שהפך את יום ירושלים בקיבוץ ליום חופש שבו הקיבוץ עולה לירושלים לסיור מורשת קרב, ועם זאת לא הקשר הזה הוא שהביא את קינג לירושלים, אלא הבנה שהמציאות בירושלים דומה לזו שהכיר בעזה, השכנה לקיבוצו.
ובהתייחס למצבנו בירושלים מחווה אריה קינג את דעתו אודות מצבה של הבירה שעד לא מכבר הייתה במציאות לא פשוטה בהיבט הדמוגרפי לנוכח מגבלות הבנייה שהוטלו על יהודים. המציאות הזו השתנתה לאין ערוך ומצבנו, הוא אומר, הולך ומשתפר, וקינג מרחיב ומסביר מדוע תוך הערכה שבקרוב תתרחב ירושלים ותתחבר למעלה אדומים, בין השאר מתוך ההבנה של רבים יותר ויותר בעם שאין פרטנר ערבי להידבר איתו.
קינג מספר גם על המורכבות שמאחורי חייו של איש ציבור ברמה המוניציפאלית, ההקרבה של חייו הפרטיים למען הכלל והצורך לזכור את חשיבותה של המשפחה בחייו כמעין איזון לעבודה הבלתי פוסקת שחודרת לכל מקום בחייו בדרישות ושאלות על זבל, תחבורה וכל פרט אחר שמגיע גם לזמן האיכות עם הילדים ולטיולים משפחתיים.
קינג חושף פרט טריוויה לא ידוע. מסתבר שסבו היה חבר מועצת עיר, בלונדון, ולמעשה מי שהחליפה אותו הייתה מרגרט תאצ'ר, לימים ראש ממשלת בריטניה, שהייתה סגניתו. קינג מספר על החלטה שהתקבלה להקדמת דיוני המועצה ליום חול על מנת לאפשר לו להשתתף בהם.
אריה מגלה גם על הבקשות שמגיעות מצידה של אשתו לחדול מהעבודה הבלתי פוסקת הזו ולבחור במשהו רגוע יותר, ונותן טיפ לתגובה ראויה ונכונה לסוג כזה של בקשות מצידה של מי שמשלמת את המחיר הכבד ביותר של עבודתו הפוליטית של הבעל.
כשהוא נשאל מהו ההישג החשוב ביותר אליו הגיע בשנותיו כאיש ציבור, הוא מהרהר לרגע ובוחר בהישגים שהשיג שלא בתקופתו כסגן ראש העירייה, הקרן שהקים לרכישת קרקעות בידי יהודים מהארץ ומהעולם, מענה לסכומי עתק שמוזרמים ממדינות מוסלמיות לטובת המאבק להשתלטות על אדמות בישראל.
ויש גם משהו שעליו קינג מתחרט והוא מפרט ומכה על חטא ציבורי שלו עצמו בתקווה שלא יחזור על הטעויות הללו בעתיד.
קינג מביע בדבריו לא מעט הערכה לאנשי ציבור גם מהשמאל, גם כאלה שפועלים נגד כל מה שהוא עצמו מאמין בו, בשל עצם ההקרבה והנכונות לתת, להשקיע, להפסיד כספים למען מטרה ציבורית, כאשר בנוסף לכל זוכים כל אותם אנשי ציבור בתווית הבלתי מחמיאה של "פוליטיקאי". הוא עצמו מצדיע לכל אותם פוליטיקאים, בין מימין ובין משמאל. ועם כל זאת הוא אינו מתעלם מסוגיית השחיתות הפושה במרחב הציבורי-מוניציפאלי והפיתויים הלא פשוטים בפניהם עומדים אנשי ציבור ברמה המוניציפאלית, מה שאין כן חברי כנסת.
לטעמו העובדה שהמדינה אינה מאפשרת תגמול כספי לחברי מועצות מקומיות גורמת לא פעם להכשלתם של הפוליטיקאים המקומיים.
את הדברים הוא חותם בתקוותו באשר לו עצמו ולמקום בו הוא רוצה לראות את עצמו בעוד עשר שנים או אפילו כבר בעוד יום או יומיים.